"שמישהו אחר יתבלט קצת ואני אחזור למקומי הטבעי (?) בצללים"
זה המשפט האחרון שכתבתי לפני 2 פוסטים. ושוב אני באותה הנקודה.
אני נלחמת בעצמי. זונת הצומי ואושה הישנה שאמורה להתבגר בקרב קשה מנשוא.
מי ינצח?
אתמול סופסוף בעזרת אנשים טובים הצלחתי לגייס את מרבית הרפת למפגש פיסגה.
בבוקר בילינו בפיקניק עם החברים הונילים והיה פשוט כייף.
כמה בשר טחנו.. אללא איסתור. גם היום עשינו על האש עם המשפחה ואני מודיעה רישמית שאני זקוקה לחופש מחזירים, תרנגולות ופרות.
שרימפסים זה בסדר.
היום התחיל טוב וצפוי היה שיגמר טוב עם חבורת הרפתנים העליזה שהגיעה מכל קצוות הארץ (שרון, צפון, ת"א ופ"ת עיר הסוטים). הבר שלנו יצא החוצה והממתקים שהביאו האורחים (איזו מארחת גרועה אני שהאורחים מביאים את הכיבוד) נושנשו כהוגן.
ניסיתי להפנים את ההערות שקיבלתי באירוח הקודם – ניסיתי להתלבש יותר סקסי, שמתי מוסיקה והדלקתי נרות.
עדין זה לא היה מספיק והחליטו בשבילי להדליק עוד כמה. שיהיה...
הפוסט הזה הוא פוסט התבכיינות על משהו אמיתי ולא דבילי כמו נרות, אירוח ושאר שטויות.
אני מאד מקווה שנהנו אצלי.
לא היתה אוירה אינטימית, לפחות לא עד לקראת הסוף אבל באמת שחושבת שהיה נחמד. לא מתנצלת.
הדיבורים והאלכוהול זרמו, שיחקנו באיזה משחק מטופש שהצטערתי לקרוא שגרם לעצב.
קרו כמה וכמה דברים, למשל שלראשונה בחיים לקחתי שכטה.
סימכו עלי שהפעם הראשונה בחיים תהיה בגיל 28+ ועוד לא סיגריה רגילה.
אלוהים כמה שאני פתטית. והתגובה שלי היה עוד יותר.
בעעעעע
אללא איסתור! זה כמו להתנשק עם מנגל.
ניסיתי להשתכר, לתפוס ראש, להשתחרר קצת אבל לא הלך לי. היתה לי בחילה (ולא! אני לא בהריון!) והסוטול לא הגיע. הצלחתי לאזור אומץ רק לדבר אחד – להחליף הצצה הדדית לשדיה היפים של...
אבל מה שהכי רציתי בו, שהשתוקקתי אליו, שהיה לי אישור לקבלו – פשוט לא קרה.
לקראת הסוף ישבנו באוירה אינטימית במרפסת, כן.. כן.. עם הנרות.
ועלמת חן משובבת נפש ריכזה אליה את כל תשומת הלב.
אני כמו פרה זקנה, יושבת בצד ומטפטפת על עצמי שעווה (בטעות!!) ומאוכזבת שלי אין אקשן. שאני לא מקבלת צומי.
"שמישהו אחר יתבלט קצת ואני אחזור למקומי הטבעי (?) בצללים"
באמתתתת?!
השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו...
פאק!!!!
אני אהיה הכי אמיתית עכשיו
אני רוצה! אני רוצה!אני רוצה!
רוצה להיות במרכז, רוצה לחוות, רוצה להשתרמט, רוצה שידברו עלי
רוצה! רוצה! רוצה!
אבל לא יודעת איך להגיע לשם.
קיבלתי כמה עצות.
הבנתי שאני אשמה, שאני לא יוזמת, שאני תקועה. שאני מפחדת מהצל של עצמי
בלה בלה בלה
זה לא משנה את העובדה שהתבאסתי, שביאסתי את אוש.
הוא נכנס למיטה בהרגשה מאד רעה וכל היום אני מסתובבת עם מועקה עצומה בלב.
לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 18:20
