אושה לנד

מצב רוח מלנכולי נחת עלי. אולי זה סתם שביזות יום א', אולי העייפות, אולי הכאב ראש, אולי השעמום.
אולי זה חוסר הציפיה למשהו טוב שממתין לי בעתיד הקרוב. השיגרע.

ברגעים כאלו אני פונה לעולם הפנטזיה שלי בו אני לא רק במקום אחר אלא גם מישהי אחרת, רזה יותר, יפה יותר, חכמה יותר, עשירה יותר, אהובה יותר.
כי יכולתי לפנטז עכשיו על איזו חופשה רומנטית בקריביים, לשכב על החול החם עם מרגריטה קפואה ביד, להביט במים התכולים ולנפוש. אבל שאני חושבת על זה כאושה כל החשק הולך לי. מה אני אעשה על חוף ים שכזה מלא בכוסיות בבקיני, לבושה בבגד ים שמעליו בגדים? כל הפנטזיה נהרסת.
אז פשוט עדיף לדמיין שאני מישהי אחרת, זה קל יותר.

יכולתי לפנות לאפיק מציאותי יותר, להיזכר ברגעים היפים שהיו לי בחיים הבעיה היא שמיד צצים גם הרעים ועימם החרטות.
אז למה לא לחשוב כיצד הייתי נוהגת היום, כיצד הייתי מתקנת את העבר?
כי גם כאן יש בעיה. הרי מכל טעות לומדים, כל נקודת מוצא רעה הובילה אותי למציאות הנוכחית, הובילה אותי לאוש.
לא סתם בתוכניות בדיוניות כדוגמאת גולשים בזמן וזינוק לאתמול לא מנסים לתקן מציאות היסטורית.
סם בקט יכל לזנק לעבר, לרצוח את בייבי היטלר בעריסתו והעולם היה נראה אחרת (כמובן בהנחה שמקבלים את תאורית "האדם הדגול") אבל מצד שני מדינת ישראל יתכן ולא היתה קמה, לפחות לא באותה מתכונת.
הסבים והסבתות שלי לא היו נפגשים, הוריי לא היו נולדים ואני לא הייתי קימת.
לשנות את העבר זה עסק מסוכן.

כל המחשבות הקיומיות הללו והרחמים העצמיים גורמים לי לחוש נורא מיוחדת.
פחח איזו פיקציה. כולנו חוטאים בכך – כולנו חושבים שאנחנו כל כך מיוחדים, כל כך יחודיים ורואים את עצמנו במרכז העולם.
אני ממש לא מיוחדת, אני סתם עוד אחת שמצאה סתם עוד אחד והם יצרו לעצמם עוד זוגיות סתם אחת.
אבל בעולמי הקטן הזוגיות הזו היא נס, ואיני מאמינה בניסים. הזוגיות הזו היא פיצוי על חיי בגלגול הקודם – אך איני מאמינה בגלגול נשמות.
הזוגיות הזו מיקרית, כי רק במיקריות אני מאמינה.
אבל איזו מיקריות נפלאה.

טוב, עודדתי את עצמי קצת.
יש שיגרע ויש שיגרה – להיכנס בלילה לתוך הנוק, לקבל חיבוק חם ונשיקת לילה טוב.