יוווו כמה שאני מסטולה מעיפות! והחג הזה טרם נגמר.
השולחן כבר ערוך בשוקינג רד כולל כלי הפרה.
תפוחי אדמה בתנור
בלינצ'ס מגולגלים לתפארת הרפת
הסלט המושקע ביותר שהכנתי מימיי על השולחן (נשארו לי מלאאאא ירקות אז כל מי שבא לו להזמין אותי בימים הקרובים, או להתארח אצלי - רק תגידו סלט ואני מכינה)
את המלאי (עוגה רומנית לפנים) תיכף אוציא
סלט הפירות של פיונת הוכן ע"י האוש
הרוטב מוכן ורק את הפסטה יש לבשל.
המשפוחה תביא איתה עוד המוןןן אוכל.
הסשן הקשה (שטיפת כלללל הכלים ביד) עוד לפני.
וזה זה לא שלא אכלתי. טרפתי אתמול אצל ההורים של הארוסה של אח של אוש (אל תשאלו)
הגענו הביתה אחרי 11 והתלבטנו קשות אם לצאת.
הוא לא רצה, הוא כן רצה אך לא רצה לנהוג, אני רציתי, אני לא רציתי אם לו אין חשק
טלפונים, הודעות, בסוף שמתי עלי את חצאית הפרה והגענו בשעה נורמלית ביותר לדאנג'ן.
המקום היה פשוט מעוצב נפלא. פרצופים אהובים מכל פינה ואני לא יכולה להוריד את החיוך מהפרצוף.
הערב המשיך לו אך החיוך ירד.
מצטערת אבל לא התחברתי למוסיקה.
אני חושבת שהיה פוטניציאל אדיר אתמול שפשוט לא מומש.
מוסיקה מקפיצה יותר היתה עושה את העבודה.
כמוהן תרם לענין העלמות החיוך הבעל שלי שלא מצא את עצמו.
בסוף מצאנו אחד את השניה אבל שנינו היינו מסטולים מעייפות בשביל האנקי פאנקי.
הייתם מאד יפים אתמול אנשים
הסמקתי במבוכה על המחמאות שהוערפו עלי.
לפעמים אני מסתכלת במראה, במיוחד שאני עם שיער מסודר ומאופרת, וחושבת לעצמי שאני בהחלט סבירה.
אבל אז מציצה בתמונות המצולמות ובא לי להקיא.
בראש אני רזה. במציאות אני פרה.
כמובן שהעשר אלף דולר בהם מוכן אוש למכור אותי (לאחר הנחת חברים) מעלים לי את הבטחון.
לפני 17 שנים. 23 במאי 2007 בשעה 10:11
