כנראה התואר הטמבלי שלי שווה משהו.
היתה לי עכשיו הארה בגרוש לגבי עצמי.
רציתי לכתוב פוסט מתבכיין, משהו בנוסח :
{ אני כבר לא אהיה הסנטר
אני אותה אחת חבויה בפינה שחולמת על גדולות
לא יודעת מה מקומי, עוד לא נפלו כל הקוביות למקום.
אמרה לי מישהי שאני כמו בצל - שיש כל כך הרבה שכבות לנפות ובאמצע יש משהו חזק וברור.
לא מרגישה שכבות. מרגישה סתם
דיברו איתי על מנהיגות ומשהו בי התעורר
לא נותנת לעצמי להאמין
כל דבר כזה ממחזיר אותי אחורה, לאותה מקום קטן ושולי מלא דרמות ובכי.
רוצה להרגיש נערצת ונחשקת
אך מרגישה דחויה ומושפלת }
אבל אז התעוררתי ואמרתי פאק!
תפסיקי להקטין את עצמך
תפסיקי לפחד מהתחזקות
תפסיקי לנסות להוכיח שאת עדין קטנה כדי לשמור על המצב הקיים שכבר איננו קיים
אולי את בצל ואולי את בטטה ואולי בכלל את קישוא - מזה בכלל משנה?
עוד לא מצאתי את היעוד שלי אבל זה לא עושה אותי סתם
רחמים עצמיים זה דבר נפלא עבור מזוכיסטית נפשית שכמותי אבל הגיע הזמן להתבגר.
נמאס לי לבכות, נמאס לי לצפות.
אולי הוא צדק ומה רע בזה?
יש לי כזה בעל מדהים שמרשה לי לשים לו חותמת על התחת
יש לי עבודה בעעע אבל זה לא מה שאני
אז קרה משהו שהעציב אותי, אתאבל ואמשיך הלאה, מה שבאמת חשוב (החברות) נשארת.
אני לא כזאת חלשלושה AFTER ALL.
לפני 17 שנים. 4 ביוני 2007 בשעה 13:54
