מטען עודף

אני יושבת בחוץ, במקום ציבורי להפליא, ומסביב עוברים המון אנשים. אני מניחה שחלקם מסתכלים על הטלפון שלי ותוהים מהו האתר המוזר הזה. אני מקווה שלא רבים מזהים את הרקע השחור. יש סיכוי קלוש, כך אני מקווה, שמישהו יתקרב ויגיד לי משהו בנושא, ובכל זאת אני מנסה להסתיר את המסך כמה שיותר, וכנראה שזה מושך לא מעט תשומת לב.  ומה אכפת לי בעצם אם מישהו יראה? אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בכלל לא נורא. אני לא משתכנעת. 

אם הוא היה עובר פה במקרה, אם הוא היה רואה עד כמה זה מביך אותי, הוא ודאי היה משועשע ממש. אני מרימה את המבט ומחפשת אותו בין האנשים שחולפים על פניי למרות שברור לי שהוא לא פה. 

לכתוב מייל ולא לשלוח אותו זה סוג של פתק לבן; חסר כל השפעה, אבל נותן הרגשת שחרור לחץ מסוימת.

הבעיה בלמצוץ לו מתחת לשמיכה היא שאני לא יכולה לדבר איתו תוך כדי.

מצד שני, זו לגמרי לא בעיה.

לפעמים נדמה לי שכל האויר עזב לי את הגוף, ואז אני מגלה שטעיתי,  ויש עוד, וגם הוא נמלט מתוכי באיטיות חרישית. 

הבעיה היא שאני נורא רוצה שיקראו אותי, אבל לא רוצה שידעו מה כתבתי.

בדקתי את הטוסיק הבוקר, ולא. אין סימן.

הוא מלטף לי את הקוקו באיטיות.

יהיה קר הלילה, הוא אומר. אני מהנהנת, קר לי עכשיו, זה הגיוני שיהיה קר גם מאוחר יותר.

אני מנסה להיצמד אליו אבל הוא נרתע. זו לא רתיעה מובהקת, רק שבריר תנועה, אבל אני שמה לב ובולמת את עצמי, מתיישרת במהירות ומעמידה פנים שרק זזתי כדי שלא יתפסו לי הרגליים בישיבה המוזרה הזו בה הוא הציב אותי.

את תשמרי על עצמך? הוא מפנה את המבט אליי, ואני יכולה לדמיין בראש את המשך המשפט אותו הוא לא אומר.

כן, אני לוחשת.

אל תשכחי לשתות הכל, הוא אומר כשהוא מתרומם מהמיטה.

המבט שלי מלווה אותו הלאה, כשהוא יוצא מהדלת מבלי להסתכל עליי שוב, ואז נעצר בכוס שעומדת על הרצפה לידי.

*

אתה צוחק עליי? אני מסתכלת עליו במבט בוחן.

אני נראה כאילו שאני צוחק? הוא עונה לי במבט שלא נראה צוחק. לא. בכלל לא צוחק.

אני לא מתערבת איתך על זה, אני פורצת בצחוק שהייתי רוצה שישמע פרוע ומשוחרר, אבל ברור לי שנשמע אחרת לגמרי. 

אין בעיה, הוא אומר, לא נתערב.

הוא מוותר מהר מדי, והוא יודע שאני אשבר. לעזאזל איתו וכמה שהוא מכיר אותי. אבל אני מכירה את העניין ולכן אני יכולה להתנגד לו, הרי כל מה שאני צריכה עכשיו זה פשוט לחכות כמה שניות ואז לדבר על משהו אחר, והוא ישכח מזה והכל יהיה בסדר.

בסדר, נתערב, אני אומרת במהירות, כאילו שהמילים נמלטות לי מהפה בטרם אספיק לעצור אותן.

את בטוחה? החיוך מתגנב באיטיות לקצוות הפה שלו. 

אני שוקלת לומר שסתם צחקתי ושאני לא מתערבת על שום דבר, ובטח לא על זה, אבל ההתלהבות המרוסנת שלו מדביקה אותי. אני מהנהנת לאט, כאילו שהתנועה עולה לי במאמץ אדיר. הוא לא שם לב, או מתאמץ לא לשים לב. 

יופי, הוא אומר. אז הערב, כן?

הערב, אני משיבה. הערב.

*

האצבעות שלי קופאות כמעט בתוך המגפיים. הוא אמר לי לחכות לו ליד התמרור, וכשיצאתי היה קר אבל לא ירד גשם. עכשיו יורד וקר אפילו יותר. 

האוטו שלו עוצר לידי. אני נכנסת ומטפטפת לו על המושבים. 

את נראית כמו חתול שמישהו זרק החוצה, הוא אומר, משועשע.

אני נעלבת קצת. חשבתי שתשמח לראות אותי, אני ממלמלת.

אני שמח, כמובן שאני שמח, הוא אומר, ותחגרי את עצמך, אנחנו נוסעים.

הוא בודק מיילים בטלפון כשאנחנו ברמזור. אני מסתכלת החוצה. הגשם נשפך על החלונות.

אחרי חצי שעה אנחנו מגיעים. הוא מזכיר לי את הכללים רגע לפני שאנחנו יוצאים מהמכונית - מותר לי לפלרטט איתה, מותר לי לפתות אותה, מותר לי לשכנע אותה. אסור לי לספר לה על ההתערבות, אסור לי להציע לה תשלום, אסור לי לשקר לה בנוגע לכוונות שלי. אנחנו הולכים לכיוון המסעדה - הוא מחייך כאילו שאין פה התערבות, כאילו שהוא מנצח בכל מקרה. אני נגררת אחריו, עם שלוליות מבעבעות בתוך המגפיים.

אנחנו מתיישבים בצד, קרוב למטבח. יש גם מקומות טובים יותר, אבל הוא בחר לשבת פה דווקא. עניין של אזורים, הוא מתכופף אליי להסביר. אחרי כמה דקות היא מגיעה ומגישה לנו את התפריטים. אני רוצה לומר לה משהו, אבל הוא נוגע לי ביד במהירות, מסמן לי להמתין. 

כשהיא הולכת הוא לוחש לי - את מבינה שזו הזדמנות של פעם אחת, וברגע שפספת אז זהו. צריך לבחור את הרגע הנכון ולא למהר. 

אף פעם לא עשיתי את זה, אני לוחשת לו בחזרה.

בטח שעשית, רק לא עם בחורה, הוא משיב לי.

אני מזיזה את הרגליים בעצבנות, אם הייתי יכולה הייתי מבטלת הכל, אבל אי אפשר. זו התערבות. אין לי מושג מה אומר לה, נדמה לי שאמות מבושה כשאלך לדבר איתה אחר כך. היא הרי תנפנף אותי, למה היא תרצה בכלל? אני מתאמצת לסלק את המחשבה הזו. אם לא תאמיני בעצמך, איך היא תאמין לך? לא שאני קונה את המשפט הזה, הוא אמר לי אותו ואז זה נשמע משכנע, אבל עכשיו, כשזה עובר בראש שלי, זה נשמע לא רציני בכלל. איך אני מכניסה את עצמי כל פעם למצבים האלה? איך לא למדתי לא להתערב איתו? אני מתפתלת בכסא, זזה בחוסר נוחות. הוא בודק את התפריט. נדמה לי שאקח את הסלמון, הוא אומר. את רוצה לעשות לה סימן שתבוא?

*

זה ממש לא פייר, אני מתעצבנת. זה לא פייר בכלל.

אנחנו לא משחקים פה במה פייר ומה לא, הוא מסביר באיטיות. זו התערבות. 

בסדר, אבל זה לא שלא התאמצתי, דווקא התאמצתי מאוד, אבל היא לא רצתה, אני אשמה?

אני אמרתי שאת אשמה? ממש לא. רק אמרתי שניצחתי.

תפסיק להיות כל כך מרוצה מעצמך, אני מסננת.

ככה זה בהתערבות, את יודעת, הוא מסביר לי בסבלנות כמו לילדה קטנה שלא יודעת להפסיד במשחק.

אתה מעצבן נורא, אתה יודע?

באמת? את חושבת שאני מעצבן? הקול שלו מקבל גוון אחר פתאום.

לא, אבל זה מעצבן אותי, אני כובשת את המבט בחלון המכונית, לא יכולה להפסיק לדמיין מה יקרה אחר כך.

*

אני יכולה לפחות להוריד את הבגדים קודם?

הוא מסתכל עליי באיטיות ואז אומר - לא, זה יהרוס את כל התוכנית.

אם תשתף אותי בתוכנית אולי אדע מה הורס ומה לא, אני רוטנת.

אם אשתף אותך זה בכלל יהרוס, הוא צוחק.

אני בועטת ברצפה, בעיטות קטנות ומהירות. הוא מסדר מגבת קטנה ליד הכיור. זה לא בשבילך, הוא ממהר לומר, תשכחי מזה.

לשכוח ממה? אני מרימה את הקול. המבט שלו משתיק אותי מיד.

אני שוקלת לומר סליחה אבל נדמה לי שאני צריכה פשוט לסתום את הפה.

טוב, תכנסי, הוא מצביע על המקלחת.

אני מתחילה להוריד בהיסח הדעת את החולצה.

את לא מקשיבה לי?

אני מצטערת, לא שמתי לב.

בסדר, הוא אומר. קדימה.

אני נכנסת למקלחת, עומדת בתוכה ומשלבת ידיים.

לא ככה, הוא אומר. על הברכיים. ואז מוסיף - מזל ששתיתי טוב שם במסעדה, הוא אומר, אחרת כל זה היה מתבזבז. את לא רוצה שזה יתבזבז, נכון?

אני מהנהנת, לא יכולה להסיר את המבט מהיד שלו, שאוחזת בכפתור העליון של המכנסיים שלו, זו שפותחת לאט את הכפתורים כולם, זו שמאפשרת למכנסיים לקרוס למטה, זו שמפשילה למטה את התחתונים שלו. אני מרימה מבט אליו, לפנים שלו.

כן, הוא אומר, ככה זה יופי, אני רוצה שתסתכלי עליי, שתראי כמה נעים לי.

ואז הוא מתחיל.

*

אני מסריחה נורא. נורא. הריח צורח מהעור שלי, מהפנים שלי, מהבגדים. אני חייבת להוריד ממני הכל, להשליך את הבגדים ולתת למים הנקיים ולסבון לנקות אותי מכל זה, אבל אני לא יכולה. 

התערבות זו התערבות, הוא אומר, ובמקרה הפעם הפסדת. לא נורא. הוא מנגב את הידיים שלו במגבת הקטנה שהשאיר ליד הכיור קודם ופונה החוצה מחדר האמבטיה אל החדר. אני שומעת את צליל הזכוכית כשהוא מניח את הכוס על הרצפה. אני לא מעזה לעשות צעד אחד לכיוון ההוא, למרות שאני לא אוכל לעמוד ככה עד מחר.

בואי, הוא קורא לי. אני לא רוצה לבוא. אני מריחה כמו אסלה בשירותים של בנים שעדיין לא למדו לכוון. בואי, הוא חוזר, אני רוצה שתבואי.

הצעדים שלי קטנטנים. אני משאירה טביעות רגליים מלאות בשתן על הפרקט. בואי, הוא אומר, שבי לידי.

אבל זו המיטה שלי, והריח לא יצא ממנה אחר כך, אני לא יכולה לשבת שם. אני מתבוננת בו ולא זזה.

בואי, הוא אומר ומחייך, הריח שלך לא מפריע לי.

אני רוצה להגיד לו שזה הריח שלו, אבל המילים תקועות לי בגרון.

את שקטה נורא, הוא אומר. הכל בסדר?

אני מהנהנת. 

הבוקר יבוא מהר, את תראי, הוא אומר, ואז גם אני אבוא.

ואז תרחץ אותי? אני שואלת בשקט.

כמובן, הוא אומר, ומלטף לי את הקוקו באיטיות.

לפעמים אני מתלבטת האם לכתוב.

לא האם לכתוב בכלל, כי את זה אני עושה, פחות או יותר, כל הזמן. השאלה היא האם לכתוב פה.

לכאורה - כמובן, למה לא. אני הרי אוהבת לכתוב, וחלק מהחומרים שמעסיקים אותי מתגוררים בכתובת האתר הזה, והתגובות, אי אפשר להתעלם מהתגובות, שלפעמים ממלאות אותי בכזו שמחה ספונטנית. בהחלט.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ואולי מדובר בקצת יותר מכמה ימים בודדים, אני נכנסת, פותחת פוסט חדש, מתבוננת בריקנות שנמצאת מולי וזו שבקצות אצבעותיי, וממהרת להתנתק ולסגור. אני מעדיפה לפתוח את המייל, שממילא פתוח, ולכתוב לו. 

לאחרונה הוא ביקש ממני לכתוב פוסט על ארוחת בוקר מסוימת אחת שהיתה לנו. כתבתי. פוסט ארוך, מפורט, מושקע. הוא ביקש ממני לראות אותו לפני שאפרסם, דבר מאוד יוצא דופן במחוזותינו. שלחתי כמובן. הוא הגיב במהירות - זה לא בדיוק, הוא כתב. לא נעלבתי, כי ידעתי היטב למה הוא התכוון. לא הייתי שלמה עם הטקסט הזה ממילא. אז תיקנתי. מחקתי, הוספתי, שיניתי. שלחתי לו שוב. ואז, עוד לפני שהגיב, שיניתי שוב. באיזשהו שלב כתבתי לו שאני מצטערת, אבל נורא קשה לי לכתוב את הפוסט הזה באופן שאני רוצה. אז תכתבי לי מייל, הוא ענה. וכתבתי.

כתבתי בלי לקחת בחשבון מי יקרא, כתבתי בלי להסביר דברים שהוא ממילא יודע, כתבתי עם הבדיחות הפרטיות שלנו שכנראה לא יצחיקו אף אחד אחר אבל לעולם לא נדע, כתבתי בלי לדאוג איך הדברים יתפרשו, אילו תגובות אקבל, ואיך עדיף לנסח כדי שזה יהיה ברור. כתבתי כמו שהרגשתי, בלי לעצור, בלי לערוך, בלי לתקן, וכששלחתי אליו ידעתי שזה בדיוק. לפעמים יש דברים שצריכים להשאר נסתרים, נקיים מעיניים זרות. 

לפעמים סיפור הוא רק סיפור ואין קשר - הדוק או רופף - בינו לבין המציאות. נא לא לקפוץ למסקנות לפני שבודקים האם יש מים בבריכה.

אפשרות להסתיר באופן קבוע בלוגים של חברים מסוימים באתר.