לפעמים אני מתלבטת האם לכתוב.
לא האם לכתוב בכלל, כי את זה אני עושה, פחות או יותר, כל הזמן. השאלה היא האם לכתוב פה.
לכאורה - כמובן, למה לא. אני הרי אוהבת לכתוב, וחלק מהחומרים שמעסיקים אותי מתגוררים בכתובת האתר הזה, והתגובות, אי אפשר להתעלם מהתגובות, שלפעמים ממלאות אותי בכזו שמחה ספונטנית. בהחלט.
ובכל זאת, בימים האחרונים, ואולי מדובר בקצת יותר מכמה ימים בודדים, אני נכנסת, פותחת פוסט חדש, מתבוננת בריקנות שנמצאת מולי וזו שבקצות אצבעותיי, וממהרת להתנתק ולסגור. אני מעדיפה לפתוח את המייל, שממילא פתוח, ולכתוב לו.
לאחרונה הוא ביקש ממני לכתוב פוסט על ארוחת בוקר מסוימת אחת שהיתה לנו. כתבתי. פוסט ארוך, מפורט, מושקע. הוא ביקש ממני לראות אותו לפני שאפרסם, דבר מאוד יוצא דופן במחוזותינו. שלחתי כמובן. הוא הגיב במהירות - זה לא בדיוק, הוא כתב. לא נעלבתי, כי ידעתי היטב למה הוא התכוון. לא הייתי שלמה עם הטקסט הזה ממילא. אז תיקנתי. מחקתי, הוספתי, שיניתי. שלחתי לו שוב. ואז, עוד לפני שהגיב, שיניתי שוב. באיזשהו שלב כתבתי לו שאני מצטערת, אבל נורא קשה לי לכתוב את הפוסט הזה באופן שאני רוצה. אז תכתבי לי מייל, הוא ענה. וכתבתי.
כתבתי בלי לקחת בחשבון מי יקרא, כתבתי בלי להסביר דברים שהוא ממילא יודע, כתבתי עם הבדיחות הפרטיות שלנו שכנראה לא יצחיקו אף אחד אחר אבל לעולם לא נדע, כתבתי בלי לדאוג איך הדברים יתפרשו, אילו תגובות אקבל, ואיך עדיף לנסח כדי שזה יהיה ברור. כתבתי כמו שהרגשתי, בלי לעצור, בלי לערוך, בלי לתקן, וכששלחתי אליו ידעתי שזה בדיוק. לפעמים יש דברים שצריכים להשאר נסתרים, נקיים מעיניים זרות.
