לפני 9 שנים. 19 במאי 2015 בשעה 9:03
כבר הרבה זמן שהוא לא אמר לי "שבי על הספה וחכי עד שאצא", אבל לפעמים אני נהנית לשבת עליה, ככה סתם, רק לכמה רגעים, ולחכות שיבוא.
מטען עודף
זה לא כמו שזה נראה.לפני 9 שנים. 13 במאי 2015 בשעה 9:26
שלחתי לו היום בבוקר תמונה.
תמונה מהוגנת לגמרי. כלומר, כמעט לגמרי.
אני לובשת שם ג'ינס כחולים צמודים וחולצה לבנה. השיער שלי אסוף בקוקו גבוה.
ואני לובשת תחתונים ורודים עם ציור של ציפור צהובה. רואים את הציפור כי כפתורי המכנסיים לא סגורים. לא רואים יותר מדי, באמת.
הוא השיב לי במהירות.
כתב לי שאני נראית שם נהדר.
אולי זה בגלל מה שלבשתי, ואולי זה בגלל מה שחשבתי בזמן שהצטלמתי.
לפני 9 שנים. 11 במאי 2015 בשעה 14:42
יש פה (באתר הזה) אנשים (גם נשים) שאוהבים לכתוב (ואוהבות, מאוד).
האנשים האלה* כל כך אוהבים לכתוב, עד שהם לא מסתפקים בבלוג אחד, אלא פותחים עוד אחד. יש לכך מגוון סיבות:
יש כאלה שמעדיפים לכתוב בלי ללכלך את הפרסונה האינטרנטית שלהם, יש מי שמתחשק לו לא לחשוף חברים לחלקים פרועים במיוחד בחייו, ויש כאלה שרוצים להתנסות בכל מיני עניינים שלא היו רוצים לערב בהם את הניק המקורי שלהם.
זכותם.
מתי זה הופך למעניין במיוחד? כשאותם אנשים חושפים את עצמם, באאוטינג עצמי מרהיב, וכלל לא מבחינים בכך, וגם הסביבה, עושה רושם, לא שמה לב (או שומרת את זה לעצמה).
אין להכחיש, מולטיטסקינג היא מלאכה לא פשוטה.
* מי שיודע - יודע. ומי שלא - אז לא (כמו שכבר כתבו חכמים).
לפני 9 שנים. 11 במאי 2015 בשעה 10:19
כשמתחשק לך להזדיין, אתה פשוט עומד ומיילל.
כשאת נשלטת, גם.
לפני 9 שנים. 10 במאי 2015 בשעה 14:14
כשהוא מתבונן בי, במבט הרך והנעים שלו, במבט המלטף והאוהב, המבט העדין והרגיש שלו, אני מתלבטת האם לעצום את העיניים ורק להרגיש את כל האושר הזה או לא להעז למצמץ כדי לא להחמיץ אפילו שבריר שניה. לפעמים הוא מחליט בשבילי, הופך אותי על ברכיו, מפשיל למטה את הג'ינס שלי ומכה אותי. אז אני מרגישה את המבט שלו הכי חזק.
לפני 9 שנים. 5 במאי 2015 בשעה 7:56
הוא חושב שיש לי יותר מדי תחתונים.
נכון שגם אם הייתי משליכה אותם לפח אחרי השימוש ולא מכבסת, עדיין הייתי יכולה להסתדר במשך חצי שנה, אבל זה לא אומר שיש לי יותר מדי, לא?
לא, כמה מאות זה בסדר גמור.
לפני 9 שנים. 29 באפריל 2015 בשעה 9:27
לפעמים, תוך כדי שאני שקועה בריצת הבוקר שלי, עוברים מולי רצים אחרים.
יש כאלה שאפילו לא גורמים לי להתבונן בהם יותר מאשר שבריר שניה, אבל חלק נראים מצוין גם עם זיעת המאמץ שלהם. ההתנשפות הזו חביבה בעיניי.
מעניין אם יש הקבלה בין פרצוף הסיימתי-עכשיו-10K לפרצוף הגמרתי-עכשיו-על-השיער-שלך.
לפעמים, תוך כדי ריצה ודרך האוזניות, אני שומעת שמישהו רץ מאחורי, וזה גורם לי לתהות האם הוא מסתכל על הטוסיק שלי ומה הוא חושב עליו.
לפני 9 שנים. 26 באפריל 2015 בשעה 18:24
אחרי שנכנסנו לאוטו הוא אמר לי - עמד לך ממש.
כן, רציתי נורא, הסכמתי איתו.
לא, הוא התעקש. ממש עמד לך.
כנראה שהתחשק לי זין כל כך, עד שהחלטתי לגדל אחד.
מעניין איך זה לעשות פיפי בעמידה.
לפני 9 שנים. 13 באפריל 2015 בשעה 16:04
כשהוא מעמיד אותי מולו, אני עדיין מנסה לנחש מה עומד לקרות. הוא יכול לעשות הכל, אבל אני בכל זאת מנסה לנחש. הוא יכול לחבק אותי, הוא יכול להשכיב אותי על ברכיו ולהכות אותי, הוא יכול לסטור לי, הוא יכול להגיד לי שהוא חייב לחזור לעבודה, הוא יכול להושיט יד אל מפתחות האוטו שלו ולומר לי שאנחנו נוסעים לשתות קפה, הוא יכול לפתוח את הרוכסן ולהוריד אותי לכיוון הביצים שלו, הוא יכול כל אחת מהאפשרויות או אחרות שאני לא מספיקה לחשוב עליהן, כי הוא מתיישב, ובכך פוסל לא מעט מאלה שצוינו קודם ומאפשר לרעיונות אחרים לתפוס מקום.
האצבעות שלו נשלחות לעבר המכנסיים שלי. לבשתי היום את מכנסי הג'ינס החדשים שלי, אלה שצמודים ממש, מחבקים לי את הטוסיק. הוא פותח את הכפתור, ואז את הרוכסן. לאט, מאוד לאט. אני מרגישה את המכנסיים מופשלים למטה, באיטיות, ואת האוויר הקר פוגש את הרגליים המצטמררות שלי. לבשתי היום את התחתונים התכולים שלי, אלה עם הסרט הקטנטן שנעוץ בהם. לא ממש שמתי לב לסרט הזה, אבל הוא מלטף אותו עכשיו. אני בכלל לא אמורה להרגיש את זה, הסרט מחובר לתחתונים אבל לא צמוד אליהם, אבל אני בכל זאת מרגישה, אולי כי אני מסתכלת.
ואז אני מפנה את הראש הצידה. אני יודעת שהוא מסתכל עליי, ממש מקרוב, וזה מביך למרות שאני לא מבינה מדוע. הוא הרי ראה אותי המון פעמים, ובכל זאת, בכל פעם שהוא בודק אותי, בוחן אותי, אני מרגישה את אותה תחושה מענגת של מבוכה. אין לי מושג בדיוק על מה הוא מסתכל, מה הוא רוצה לראות, במה הוא מתמקד. אולי הוא בודק את הסימן שהשאיר לי על הטוסיק לפני כמה שבועות ורק עכשיו מתחיל להיעלם? ואז אני מתחילה להרהר בדברים מביכים אחרים, לתהות איך אני נראית דרך העיניים שלו. אני מקווה שגילחתי טוב מספיק, ואף שערה לא בולטת החוצה מהתחתונים והוא תוקע את מבטו דווקא בה ותוהה איך זה שלא שמתי לב אליה. אני מרימה את היד כדי לבדוק ואז מבינה שעדיף לשמור את הידיים מאחורי הגב ולא להפריע לו. ואולי יש איזה כתם רטיבות על התחתונים שלי, והוא מתבונן דווקא בו? הוא בוחן אותי, אני יודעת גם בלי להסתכל, ואני תוקעת את הציפורניים בכפות הידיים של עצמי כדי להפסיק לחשוב על זה.
מתי הוא יוריד לי את התחתונים? יפשיל אותם למטה ויסתכל עליי, בלי פיסת הבד המתוחה הזו, שמסתירה מתחתיה את הגילוח הקפדני של הבוקר. ואיך זה שהוא לא מפשיט אותי לגמרי? אני רוצה שהוא ירצה לראות עד כמה אני חלקה, שהוא יחמיא לי על הגילוח הנפלא, שהוא יגיד שנורא נעים לו לגעת, אבל הוא רק ממשיך להסתכל. אני מניחה שהוא מסתכל.
אני מעזה להתבונן שוב למטה. אני עומדת והוא יושב אבל זה לרגע לא מרגיש כאילו אני מעליו. אני מרגישה ממש למטה, מתחתיו. ואז הוא מתחיל לגעת בי, לאט, באותה איטיות מהפנטת. אני לא מעזה לזוז, בקושי לנשום. אני לא יכולה להפסיק להסתכל על האצבעות שלו, שמציירות עליי ציורים עדינים כאילו שהייתי יצירת אמנות שהוא בודק. הוא לא צריך לומר מילה, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להפר את השקט ואת האינטימיות שממלאת את החלל.
(כי לא יכולתי להתאפק אחרי הפוסט שלו)
לפני 9 שנים. 13 באפריל 2015 בשעה 8:55
שיהיה, לפעם הבאה בה אתקשה לראות את התמונה הגדולה.