כשהוא מעמיד אותי מולו, אני עדיין מנסה לנחש מה עומד לקרות. הוא יכול לעשות הכל, אבל אני בכל זאת מנסה לנחש. הוא יכול לחבק אותי, הוא יכול להשכיב אותי על ברכיו ולהכות אותי, הוא יכול לסטור לי, הוא יכול להגיד לי שהוא חייב לחזור לעבודה, הוא יכול להושיט יד אל מפתחות האוטו שלו ולומר לי שאנחנו נוסעים לשתות קפה, הוא יכול לפתוח את הרוכסן ולהוריד אותי לכיוון הביצים שלו, הוא יכול כל אחת מהאפשרויות או אחרות שאני לא מספיקה לחשוב עליהן, כי הוא מתיישב, ובכך פוסל לא מעט מאלה שצוינו קודם ומאפשר לרעיונות אחרים לתפוס מקום.
האצבעות שלו נשלחות לעבר המכנסיים שלי. לבשתי היום את מכנסי הג'ינס החדשים שלי, אלה שצמודים ממש, מחבקים לי את הטוסיק. הוא פותח את הכפתור, ואז את הרוכסן. לאט, מאוד לאט. אני מרגישה את המכנסיים מופשלים למטה, באיטיות, ואת האוויר הקר פוגש את הרגליים המצטמררות שלי. לבשתי היום את התחתונים התכולים שלי, אלה עם הסרט הקטנטן שנעוץ בהם. לא ממש שמתי לב לסרט הזה, אבל הוא מלטף אותו עכשיו. אני בכלל לא אמורה להרגיש את זה, הסרט מחובר לתחתונים אבל לא צמוד אליהם, אבל אני בכל זאת מרגישה, אולי כי אני מסתכלת.
ואז אני מפנה את הראש הצידה. אני יודעת שהוא מסתכל עליי, ממש מקרוב, וזה מביך למרות שאני לא מבינה מדוע. הוא הרי ראה אותי המון פעמים, ובכל זאת, בכל פעם שהוא בודק אותי, בוחן אותי, אני מרגישה את אותה תחושה מענגת של מבוכה. אין לי מושג בדיוק על מה הוא מסתכל, מה הוא רוצה לראות, במה הוא מתמקד. אולי הוא בודק את הסימן שהשאיר לי על הטוסיק לפני כמה שבועות ורק עכשיו מתחיל להיעלם? ואז אני מתחילה להרהר בדברים מביכים אחרים, לתהות איך אני נראית דרך העיניים שלו. אני מקווה שגילחתי טוב מספיק, ואף שערה לא בולטת החוצה מהתחתונים והוא תוקע את מבטו דווקא בה ותוהה איך זה שלא שמתי לב אליה. אני מרימה את היד כדי לבדוק ואז מבינה שעדיף לשמור את הידיים מאחורי הגב ולא להפריע לו. ואולי יש איזה כתם רטיבות על התחתונים שלי, והוא מתבונן דווקא בו? הוא בוחן אותי, אני יודעת גם בלי להסתכל, ואני תוקעת את הציפורניים בכפות הידיים של עצמי כדי להפסיק לחשוב על זה.
מתי הוא יוריד לי את התחתונים? יפשיל אותם למטה ויסתכל עליי, בלי פיסת הבד המתוחה הזו, שמסתירה מתחתיה את הגילוח הקפדני של הבוקר. ואיך זה שהוא לא מפשיט אותי לגמרי? אני רוצה שהוא ירצה לראות עד כמה אני חלקה, שהוא יחמיא לי על הגילוח הנפלא, שהוא יגיד שנורא נעים לו לגעת, אבל הוא רק ממשיך להסתכל. אני מניחה שהוא מסתכל.
אני מעזה להתבונן שוב למטה. אני עומדת והוא יושב אבל זה לרגע לא מרגיש כאילו אני מעליו. אני מרגישה ממש למטה, מתחתיו. ואז הוא מתחיל לגעת בי, לאט, באותה איטיות מהפנטת. אני לא מעזה לזוז, בקושי לנשום. אני לא יכולה להפסיק להסתכל על האצבעות שלו, שמציירות עליי ציורים עדינים כאילו שהייתי יצירת אמנות שהוא בודק. הוא לא צריך לומר מילה, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להפר את השקט ואת האינטימיות שממלאת את החלל.
(כי לא יכולתי להתאפק אחרי הפוסט שלו)