מטען עודף

"תחייכי", הוא אומר לי. 

אני משתדלת אבל לא מצליחה.

"קדימה, אני רוצה לראות את החיוך הזה".

אני מעווה את הפנים באופן שניתן להגדיר אותו כטיק עצבני יותר מאשר כחיוך.

"לא לזה אני מתכוון. זה לא החיוך שאני מחפש", הוא מהדהד לתוך האוזן שלי.

יד ימין שלו חופרת בין הרגליים שלי, שאני מקפידה להדק, בשעה שיד שמאל שלו אוחזת בצוואר שלי באופן שגורם לי להרגיש את השרשרת הדקה שקנו לי כשהשתחררתי. זה לא היה מזמן כל כך, אולי לפני, ואני מתקשה לחשב בכמה חודשים מדובר כשהיד שלו אוחזת אותי באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא משעין את המשקל של שנינו על הראי הגדול, ואני יכולה לראות את האדים מתאספים ונעלמים לפי קצב הנשימות שלי. אני מתרכזת בצורות שהם יוצרים, מתרחבים מהאזור בו הנחיריים שלי נמעכים אליהם ומתפשטים על הראי הקר לכמה רגעים לפני שהם נאספים בחזרה אליי. 

"נו, אני לא רואה אותך מחייכת, וחבל שהבטחת סתם".

אני מנסה להסביר לו שזה לא סתם, שהתכוונתי כשאמרתי, אבל היד שמחזיקה והיד שחופרת לא נותנות לי להוציא מילה.

*

חמש אחר הצהריים. בית הקפה הזה מת כמו השממית שאף אחד לא מסכים לפנות מהמחסן כי זה מביא מזל רע. אני עומדת ליד הסכום ומבריקה את הסכינים. לפני שבועיים נחתכתי ומאז אני נזהרת. הדלת נפתחת ואני ממהרת להרים את המבט ומרגישה את הלהב דוקר אותי, לעזאזל, אמרתי לעצמי שאני נזהרת.

הוא נכנס והתיישב ליד החלון, בשולחן 5, והעיף מבט מהיר בשעון. אולי הוא מחכה למישהו. אני מכירה אותו. תמיד בא לבד, תמיד מזמין אספרסו קצר, תמיד הולך לשירותים לפני שהוא שותה אותו, תמיד מסתכל עליי במבט רציני כשאני מגיעה עם החשבון שמכיל תמיד רק פריט אחד ובקשה לטיפ מקושטת בסמיילי. עוד כמה חודשים ואוכל לעשות את הטיול לברזיל שאני חולמת עליו כבר שנים. אבל בית הקפה הזה היה מת ואולי זו היתה הסיבה שהוא הרשה לעצמו.

"אפשר לשאול אותך משהו?"

התקרבתי. "בטח". נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי יותר מאשר לבקש את הקפה שלו ואז את החשבון. 

"גם משהו אישי?"

בהיתי בו. משהו אישי? כמה אישי? נניח "בת כמה את" או "יש לך חבר" או "כמה את מרוויחה"? 

"אהההה המממממממ אההההההמ נראה לי", כי לא מצאתי משהו אחר לומר.

הוא התבונן בי במבט שלא הצלחתי לפרש. 

הורדתי את העיניים לכיוון השולחן.

"אני לא יכול לשאול אותך כשאת לא מסתכלת אליי".

לא רציתי להסתכל. הוא שתק. גם אני. שתקנו. אחרי שנמאס לי להסתכל על המרצפות הרמתי את העיניים.

"עכשיו אני יכול לשאול אותך?"

לא. אתה לא. לא רוצה שתשאל ובעיקר אני לא רוצה לענות, על מה שזה לא יהיה. מה זה כל עניין הלהרים את העיניים, מה אני - ילדה קטנה? למה לדבר אליי כאילו שאני חייבת לו משהו? שילך לעזאזל, הוא והקצר שלו ושלא ישאיר לי טיפ, מי צריך את הטיפ שלו. "כן".

"המנהל שלך לא רוצה שתחייכי ללקוחות?"

איזה חוצפן. 

"אני דווקא מחייכת".

"לא, את לא".

הוא ממש אידיוט. אני לא סתם מחייכת אלא מאוד מחייכת. לכולם. למנהל ולמלצרים האחרים וללקוחות ולאנשים שמביאים את הירקות ולהוא מהבשר ובכלל. מחייכת. בטח שאני מחייכת. "בטח שאני מחייכת". נדמה לי שבדיוק כרגע אני לא מחייכת. אולי אני לא בדיוק מחייכת. הוא מרגיז אותי, אחרת בטח הייתי מחייכת. אידיוט.

"אולי נדמה לך שאת מחייכת, אבל את לא".

נמאס לי מהנסיונות שלו לחנך אותי. מי הוא חושב שהוא. מגיע לפה פעמיים בשבוע ונדמה לו שהוא יכול לדבר אליי ככה.

"בסדר, אני אחייך". הדגמתי חיוך. ליתר ביטחון חיכיתי רגע לפני שכיביתי אותו.

"לא, לא ככה. החיוך שלך צריך להיות אחר לחלוטין".

"בחיי שאני לא מבינה מה אתה רוצה", אני מרגישה את הכעס מתעורר בי יחד עם תחושת חוסר אונים. שיניח לי. אוף.

"שבי רגע", הוא אומר. "אני לא נגדך. את חייבת להבין את זה".

אני מתיישבת למרות שאסור לי. הוא שותק וגם אני. ככה אנחנו שותקים כמה דקות. נראה לי שלא אכפת לו מהזמן שעובר. כלב לא עובר ברחוב, ואני מסתכלת על העציצים הקטנים בכניסה שאני צריכה להשקות. "זה בסדר, יש לי זמן", הוא אומר אחרי שכבר קיוויתי שנגמר לו. 

אני מניחה את הראש על השולחן, מנגבת דמעה בסתר. מאיפה הגיעה לפה דמעה, ומתי, אין לי מושג.

הוא מניח עליי יד שמעבירה בי צמרמורות. 

"את רוצה ללמוד לחייך?". לא נותר לי אלא להנהן.

הוא נותן בי מבט שמחזיר אותי לגיל שתים-עשרה. "את יכולה להבטיח לי שאת רוצה ללמוד?".

אני מקפידה לנשום כשאני אומרת בקושי "כן".

אחרי עשר דקות אני מוצאת את עצמי בשירותים.

 

 

אני מרגישה לבושה היטב כשאני עירומה לידך.

מאז שהעירייה הציבה מתקני כושר בגינה הקטנה הזו, שיניתי את מסלול הריצה שלי ואני מסיים פה. אני זוכר את הגינה הזו מאז שהייתי ילד. אני כבר מזמן לא ילד, והגינה היא כבר מזמן לא גינת משחקים קטנה עם נדנדה מחלידה ומגלשה עם צבע מתקלף, ובכל זאת, בכל פעם שאני נכנס אליה, אני נזכר.

היא היתה צעירה ממני בשנה, אולי בשנה וחצי. הייתי אז בכיתה ג' ובגיל הזה מדובר בהפרש משמעותי. הייתי מגיע ומתיישב על הספסל, הטוסיק על הקצה העליון והנעליים על המושב, ומסתכל עליה משחקת עם החברות שלה. כמובן שזה היה מסובך, כי אסור שאחרים יראו אותי מסתכל עליה. כשהחברים שלי היו מגיעים כדי שנלך ביחד לשחק כדורגל, הם תמיד היו מתעלמים מהן, אז גם אני התעלמתי, לפחות ככה השתדלתי שזה יראה.

אבל לא כלפיה. דווקא רציתי שהיא תראה אותי מסתכלת, בעיקר כי היא לא היתה מסוגלת להסתכל עליי בחזרה. בכל פעם שהיא ניסתה להרים אליי מבט, היא נתקלה בשלי ואז התרחש הקסם הזה, שלא יכולתי להסיר ממנו את העיניים; היא היתה מחייכת, ומיד מתחילה להסמיק. הצבע התפשט עליה וכיסה את הפנים שלה, כולל האוזניים. כנראה שפעם מישהי מהחברות שלה אמרה לה, וזה גרם לה למהר ולהשפיל את הראש מיד כשהיתה רואה אותי. היא כמובן לא היתה יכולה להתאפק הרבה, והיתה מנסה להתבונן בי שוב כעבור כמה דקות, עד שהחברים שלי היו מגיעים והיינו הולכים לחפש מגרש בלי ילדים גדולים שיגרשו אותנו. זה היה המשחק הקטן שלנו, אני מסתכל עליה, והיא מנסה להסתכל עליי. שום מילה לא נאמרה, הכל מרחוק, מרומז, מלא מבוכה. 

כבר שלושה ימים שבשעה שבע וחצי בדיוק היא עוברת עם הכלבה שלה ליד הגינה הקטנה, שפעם היתה גינת משחקים עם נדנדה ומגלשה, ושלט קטן שהפציר בנוכחים לשמור על השקט בין שתיים לארבע, ועוצרת לרגע. כבר שלושה ימים אני מתלבט האם להסתכל עליה כדי לבדוק האם היא מסתכלת עליי, כי בכל פעם שאני מסתכל עליה, בכל פעם, המבט שלנו נפגש והיא ממהרת להשפיל את המבט ולהמשיך במהירות הלאה. אני מקווה שהיא גם מסמיקה.

לאפשר לכותבי בלוגים לסמן בדף הראשי האם הבלוג שלהם כולל רק סרטוני יוטיוב, קישורים ותמונות מאתרי אינטרנט שונים.

בנסיעה הביתה, פתאום הבנתי שנורא חם לי. 

הורדתי את הסוודר, ברמזור. היתה לי גופיה דקה מתחתיו.

ואז שמתי לב לסימנים על הזרוע, אלה שהשאיר עליי אתמול. סימני השיניים שלו.

ליטפתי אחד, בעדינות. המשכתי ללטף, בלי להקדיש לכך מחשבה, עד שראיתי שמישהו במכונית ליד מסתכל עליי.

הרמזור התחלף לירוק. נסעתי.

 

אנשים מתחת לגיל שישים שמשתמשים במילה "ילדונת".

הייתי עסוקה בקיפול הסריגים הדקים כשהוא נכנס. העניין עם הסריגים הדקים הוא שחייבים להשקיע בקיפול שלהם, כי בניגוד לסריגים העבים, שמצליחים להחזיק את עצמם עד שמניחים אותם בעדינות על המדף, הדקים נוטים לקרוס ולהרוס את הערימה, יחד עם מצב הרוח שלי. ואז הוא נכנס. בהתחלה לא שמתי לב אליו, רק חייכתי והפטרתי לעברו "סלווֶה", כדי שהמנהלת שלי לא תסתכל עליי במבט נוזף ששמור אצלה לכל העובדים. הוא היה גבוה, אבל לא מאוד, מבוגר, אבל לא מאוד ורציני מאוד, כאילו הגיע להשלים משימה.
יש אנשים שלא נהנים לקנות, הם עושים את זה כי הם צריכים. מריה אומרת שלאלה הכי קל למכור אם יודעים את העבודה. חזרתי לקיפול.

אמא שלי כבר שאלה אותי אינספור פעמים למה אני מתעקשת לעבוד שם. "אם את רוצה לקפל סוודרים, תעשי את זה בקניון הזהב, במקום להיות תקועה בטורינו. טורינו, מכל המקומות! מילא אם היית ברומא, אני לא אומרת, אבל מה איבדת בעיר המכוערת הזו?!". סריגים, תיקנתי אותה, לא סוודרים אלא סריגים. סוודרים זה של זקנים בני שבעים ושלוש שיושבים בבית קפה בראשון עם שולחנות מתנדנדים ושותים הפוך כשברקע ערוץ האופנה. אני שונאת את המילה הזו, סוודר. סריגים זה משהו אחר לגמרי. ובכל זאת, סיוט לקפל אותם.

ערמתי שבעה סריגים מפוספסים והנחתי אותם על המדף. העפתי מבט במכנסי הג'ינס, לוודא שאף אחד לא הכניס את המידה הלא נכונה לתוך הערימות המדויקות שלי. העברתי יד על החולצות המכופתרות. הן הכי אהובות עליי, למרות שהן נוטות להתקמט כשמודדים אותן יותר מדי. סקוזי, שמעתי מישהו מאחורי. הסתובבתי במהירות, עם החיוך המנומס, זה שעבדתי עליו כבר, יכול להיות שאני פה כבר שמונה חודשים? כן, שמונה חודשים. הרבה סריגים עברו בנהר הפו בזמן הזה. המבט שלי נתקע בעיניים של הגבוה מקודם. הוא הסתכל אליי ואמר לי במבטא איטלקי מושלם – "סיי איזראליאנה, וורו?". עכשיו חייכתי באמת. 

"כן", אמרתי, "רואים עליי, אה?". 
הוא חייך בחזרה. "כנראה שכן. את הרבה זמן פה?". 
"מאז תחילת המשמרת"
"לא, התכוונתי...", הוא פתאום עצר וחייך. "את משעשעת. אם גם תצליחי למצוא לי כמה חולצות שאני אהיה מרוצה מהן, תקבלי ממני את תואר 'עובדת החודש'. יש פה כזה דבר?".
"המנהלת שלי ודאי תשמח לשמוע שאתה מרוצה מהשירות, אבל אנחנו לא מקבלים פה פרסים על התנהגות טובה".
"חבל", הוא השתהה לרגע. "אני מאמין גדול בחיזוקים חיוביים".
"ובשליליים?", לא יכולתי להתאפק. כמעט בעטתי לעצמי ברגל. לפעמים אני מדברת שטויות.
החיוך שלו התגבר. "כן", הוא השיב בשקט. "לפעמים גם שליליים, אם זה נחוץ".

הרגשתי שאני מתחילה להסמיק ומיהרתי להסתובב לכיוון החולצות, מרימה בזהירות את הערימה ושולפת החוצה אחת, תוך כדי שאני נושמת נשימות עמוקות ומדמיינת איך הסומק עוזב לי את הלחיים. אמרו לי פעם שדמיון מודרך עובד.
"אתה לארג', נכון?", הגשתי לו את החולצה.
"למי שמגיע לה", הוא חייך בשביעות רצון. 
אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי את המבוכה מטפסת עליי, נאחזת בי בחוזקה.

מריה הנוראית התבוננה בי מרחוק ובטח מלמלה לעצמה את הקללה האיטלקית הקבועה שלה אבל לא העזה להתקרב או להתערב. לא כשיש לקוח בחנות. 

יצאתי ונכנסתי אל תא המדידה עשרות פעמים. עשרות פעמים הגשתי לו חולצה וניגשתי לחפש אחת נוספת, כדי שאוכל להגיש לו מיד כשיתפנה. בהתחלה לא הצלחתי לקלוע לטעם שלו. הוא היה מתבונן בחולצות שהצעתי ואומר – "נסי שוב". זה עיצבן אותי אבל גרם לי לרצות להצליח לא פחות. תוך כמה ניסיונות למדתי את הטעם שלו. מדי פעם הוא פלט "לא רע" או "נחמד", ולפעמים הוא היה פשוט נכנס בחזרה בלי לומר מילה, ורק מושיט לי לאחר מכן את החולצה שמצאה חן בעיניו. חיכיתי שישאל אותי מה אני עושה פה, דווקא פה, בעיר הלא מושכת במיוחד הזו. חיכיתי שיתעניין בי, שישאל איפה שירתתי, מה אני רוצה ללמוד והאם יש לי חבר. חיכיתי שיספר לי על עצמו, היכן הוא עובד, האם יש לו אשה (ובטח יש לו) וילדים (גם, גם) ומאהבת (אולי). חיכיתי שיהפוך את העניין המקצועי הזה לאישי. חיכיתי לראות קצת מהחזה שלו כשהוא לבש את החולצה ולא הספיק לכפתר אותה עד הסוף. ובעיקר חיכיתי לחיוך המאשר שלו בציפיה מתוחה. רציתי שיהיה מרוצה מהחולצות שאני בוחרת בשבילו. במיוחד בשבילו. אפילו לא ידעתי למה, אבל ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה מרוצה ממני. מהשירות שלי, זאת אומרת. 

"נראה לי שאת לא רעה בזה", הוא אמר כשהצטברו אצלי חמש חולצות שהוגדרו "טובות". העיניים שלו היו נעוצות בי המון זמן, אולי אפילו שעה, אבל ככל הנראה רק כמה שניות. נדמה לי שהידיים שלי התחילו להזיע. אולי המזגן הפסיק לעבוד. "מזל שמצאתי אותך. באמת נמאס לי להסתובב בחנויות". חייכתי אליו, מאושרת מהליטוף שקיבלתי ונבוכה מהאושר המופרז שלי לא פחות.  
הוא הרצין. "עדיין לא סיימנו". הוא הסתובב לעבר מדף הסריגים. "את עוד צריכה למצוא לי סוודר נחמד".  
פתאום המילה הזו לא נשמעה לי גרועה כל כך.

למה את לא רוצה להפגש?
לא אמרתי שאני לא רוצה.
אולי אני טועה, אבל נדמה לי שאת פחות נלהבת מהרגיל.
לא, זה לא שאני לא רוצה.
אלא?
זה לא שאני לא רוצה, אבל אני בדיוק בסופר וחשבתי לעצמי שקודם אלך לקניות ורק אחר כך אתארגן.
מה יש לך כבר להתארגן?
להתרחץ, אתה יודע, וכאלה.
כאלה?
נו, אתה יודע.
לא, אני לא יודע. 
אתה סתם עושה את עצמך.
אולי. תגידי לי בכל זאת.
אני לא יכולה. יש פה המון אנשים.
את יכולה. תגידי.
אל תעשה לי את זה.
אני לא עושה לך שום דבר. תגידי לי למה את מתכוונת.
אני לא יכולה, נו.
את יכולה. תגידי. אני לא מבין מה עובר עליך. אף אחד לא מקשיב לך שם.
אה, זה שפשוט לא הספקתי להתרחץ ולגלח.
מה, לא שמעתי את המילה האחרונה.
מניאק.
את לא מדברת יפה, וגם תענשי על זה, אבל קודם לכן - מה אמרת שלא הספקת לעשות?
למה אתה מכריח אותי לומר?
כי אני רוצה.
אוף.
קדימה, תגידי.
לגלח.
אה. לגלח. אני לא מבין למה מביך אותך כל כך לומר את זה בקול. טוב, לא נורא. יהיה לך זמן עד שאגיע.

*

אני רצה במעברים, מוותרת על הלחמניות שצריכות לצאת עוד כמה דקות, חוטפת חבילת פיתות במקום וממהרת אל הקופה. הקופאית משגרת לעברי פרצוף אדיש. אני מניחה את המוצרים במהירות על המסוע ומתחילה לארוז הכל, מהר ככל שאני יכולה. יש מבצע על השוקולד שלקחתי, אבל מישהו שכח לעדכן את זה במחשב. אני לא יכולה להעביר את זה ככה, היא מציינת ברוגע מרגיז. לא נורא, אני אומרת לה, אני מוותרת על השוקולד. טוב, היא אומרת באיטיות וממשיכה להעביר את המוצרים. לאט. לאט.

אני מדמיינת אותו נוסע, בדרך אליי. אני מפנטזת על רמזורים אדומים בדרך שלו. אפילו פקק. פקק ארוך נורא, ועומס, גם עומס זה טוב. לא נורא, קורה שיש כביש פקוק, זה משתחרר אחר כך, רצוי אחרי שכבר אצא מהמקלחת, נקיה וריחנית, נקיה מריחות הפטרוזיליה שדבקו בי אחרי שעמדתי ובחרתי באיטיות מזעזעת את הצרור הכי טרי והכי ריחני, עוד לפני שידעתי שהוא בא. איזה מטומטמת אני שהחלטתי קודם ללכת לסופר ורק אחר כך להתרחץ, על מה חשבתי, לעזאזל איתי.

זה לא שיש לו בעיה עם הריח שלי, לפחות אני לא יודעת על בעיה כזו, אבל פעם, לפני המון זמן, הוא הגיע בדיוק אחרי שיצאתי מהמקלחת. לא הספקתי אפילו להתלבש, ופתחתי לו את הדלת במגבת לבנה וקצרה מדי. הוא הציץ מתחת למגבת והעביר את האצבעות עליי בעדינות נפלאה, משחק איתי בנוגע-לא נוגע. הלכתי בעקבותיו, מהבילה בתוך המגבת, ישר למיטה, ושם ניגב אותי באיטיות וסיפר לי עד כמה נעים לו לגעת בי ככה, כשאני חמימה ועטופה באדים, מגולחת למשעי במיוחד בשבילו. הוא הדגיש את המילים הללו. באותו הרגע ידעתי. מאז ניסיתי לתזמן את ההגעה שלו בדיוק גמור עם היציאה שלי מהאמבטיה. לא תמיד הצלחתי, וגם כשכן, הוא לא אמר את המילים שאמר אז, ולא ליטף אותי כמו אז. ניסיתי להחליף סכין גילוח, להחליף קצף, להחליף סבון. ניסיתי לעסות את עצמי עם ספוג קשה, שקראתי שיכול לעזור להפטר מהשערות שגדלות פנימה ומפריעות לגילוח מושלם. כמו אוהד נואש של קבוצה מייאשת, ניסיתי הכל כדי למצוא את הקמע הנכון. לא הצלחתי. אבל עכשיו הוא בדרך אליי ואני כל כך רחוקה מלהיות רטובה, חמימה ועטופה במגבת. השיער שלי קשור בקוקו גבוה, הג'ינס שלי לא עברו כביסה כבר שבוע והידיים שלי מריחות כמו פטרוזיליה, אולי אפילו כוסברה, והקופאית הזו לא מצליחה להעביר את הפיתות הארורות בקופה. 

אחרי כמה דקות אני כבר באוטו, דוהרת הביתה, מאושרת מכל רמזור ירוק שמקדם את פניי. עכשיו אני רק צריכה להכנס במהירות, להשאיר את השקיות על הרצפה במטבח, להתפשט בדרך לאמבטיה, לקוות שיש מים חמים, להתחיל להתגלח עוד לפני שאני מספיקה להסתבן. ברמזור האדום אני מדמיינת את הנהג לידי רואה לתוך המחשבות שלי, ומבין שאני מתכננת את המסלול של סכין הגילוח על הכוס שלי, בתנועות קצרות ומדויקות, עם המים החמים מהדוד שאולי שכחתי להדליק. אני מרגישה את המבוכה מתעוררת בי, למרות שאני יודעת שהוא לא יודע על מה אני חושבת. ליתר בטחון אני מעיפה בו מבט. הוא בודק הודעות. אני ממהרת להעביר את המבט אל הכביש, שלא להחמיץ בטעות עשירית שניה של ירוק.

בפניה הבאה ימינה, ואז לחפש חניה. אני מגששת במבט, אולי יהיה לי מזל ואמצא משהו טוב וקרוב, כי אחרת אני צריכה לחנות רחוק ולרוץ כל הדרך עד הבית, רק כדי שלא יקדים אותי, רק כדי שלא יגיע לפה לפני. בהמשך הרחוב אני רואה משהו שמסתמן כמקום חניה טוב. איזה מזל. אני מחנה ברשלנות, כמעט דופקת את האוטו מאחורי, ומזנקת החוצה. בדרך נקרעת לי ידית אחת של שקית, ואני מקללת ומרימה את הפיתות האלה, שאני מתחרטת שקניתי. את שאר הדרך אני עושה כמעט בריצה, מקפידה להתבונן למטה כדי לא לדרוך בתוך שלולית או גרוע מכך. ליד דלת הכניסה אני נעצרת לרגע, מחפשת בתיק את המפתחות. למה אני כזו מטומטמת ולא חשבתי לעשות את זה קודם, נניח באוטו? לא נורא, אני מנחמת את עצמי, תכף אהיה בבית. 

הגעת מהר, אני שומעת קול מוכר, חיכיתי לך רק חמש דקות.
אני מפחדת להסתכל אבל מרימה בכל זאת את המבט.

בואי למעלה, הוא אומר, אני רוצה לראות מה לא הספקת לעשות. אני עולה מאחוריו, הכי לאט שאני יכולה. 

למטה. לפעמים אני צריכה להרגיש למטה. לא לדבר, רק להקשיב. לא לִרצות, רק לרַצות. לא לחשוב, רק לבצע. לא להתחכם ולא להיות חכמה, רק להיות לרגליך, מתחתיך, כנועה. אמרת לי שלפעמים אני שוכחת את המקום שלי. אני לא יודעת האם באמת התכוונת לכך, או שזה היה חלק מהמשחק הזה; לפעמים המציאות והמשחק שלנו מתערבלים זה בזה, בעיקר כשאנחנו בפנים. המטרת עליי את הסטירות שלך בקצב משתנה, כדי שלא אתרגל, כדי שלא אצפה אותן. לפרקים היה נדמה לי שאתה מרים את היד והרגשתי איך הפנים שלי מתכווצות, ואז לא נתת לי סטירה והרגשתי מטומטמת כאילו שנעצרתי רגע לפני החלון ואז הבנתי שהוא בעצם פתוח. ואז, ברגע בו נרגעתי, סטרת לי שוב.

הסטירות האלה לא רק כואבות, אלא יש בהן משהו הרבה יותר פוגע ומביך ולא נוח מאשר פליקים בטוסיק למשל. כשאתה סוטר לי אתה רואה אותי, ממש, רואה כל הבעה, רואה את הפחד, רואה את ההתכווצות הזו. אני רואה את היד שלך, מרגישה את המבטים שלך. הכל הרבה יותר קרוב, הרבה יותר קשה.

אני אף פעם לא יודעת מה לענות על השאלה "את רוצה עוד?". אני לא יודעת כי בנקודה הזו אני מאבדת את היכולת לבחור, להחליט. ההחלטה היא שלך בדיוק כפי שכל החלטה היא שלך - מה לעשות בי, מה לומר לי, מה לדרוש ממני ומה לא לעשות איתי. כשאני לרגליך בסיטואציה הזו, השאלה הזו היא לא הוגנת, כי הרי כל מה שאני רוצה זה רק שאתה תהיה מרוצה. תרצה - תכאיב, תרצה - תפסיק.  אבל בכל זאת שאלת, וציפית לתשובה ממני, וכשלא ענית אמרת לי לענות יותר מהר. זה היה מתסכל כל כך, וקשה, וגרם לי להרגיש כל כך חסרת אונים. אני אפילו לא יודעת לומר לך למה הכל התפרץ אז, דווקא אז, אבל כל מה שנבנה בתוך המחשבות שלי, גרם לי לבכות. כל כך שמחתי שלא המשכת לסטור לי, אלא חיבקת אותי, הנחת את הראש שלי על החולצה שלך, ופשוט החזקת אותי. זה גרם לי להרגיש שאתה מבין אותי, שאולי זה לא היה בתכנון שלך (בהנחה שהיה תכנון) אבל בחרת לוותר על הדברים האחרים ולהצמיד אותי אליך.  

כל הזמן הרהרתי האם אתה כועס עליי. אני יודעת שאתה לא מרביץ כשאתה כועס, אני יודעת שלא עשיתי משהו שיגרום לך לצאת מהכלים באופן הזה, אני יודעת שמבחינתך הסטירות הן עניין משעשע כמעט, אבל מהכיוון שלי, של הלחיים שלי, זה נראה כמו משהו בעל פוטנציאל אחר, ואני כל כך לא רוצה שתכעס עליי. בנוסף, אתה נשמע כל כך רציני כשאתה מונה בפניי את הסיבות שמחייבות אותי להתנצל בפניך, עד שאני לא עוצרת רגע לחשוב על כך שכבר אמרת לי מספיק פעמים שאתה לא מעניש באמצעות מכות.  
כאב לי.  

זה אחרת מהיומיום, בו אנחנו מתנהלים בשגרה נוחה. הפגישה הזו לא היתה נוחה ורחוקה מלהיות שגרתית, אולי זו הסיבה שהייתי זקוקה לה. לא היה לי נוח בכל המובנים; כרעתי לרגליך בצפיפות (לאחר מכן הזזת את המושב כדי שיהיה לך נוח יותר להוריד את המכנסיים) שהיתה מאוד לא נוחה, חטפתי סטירות שהיו כואבות ולא נוחות, ונשאלתי שאלות שלא היו נוחות לי. באופן כללי אפשר לומר שהסיטואציה היתה מאוד לא נוחה לי, אבל במובן הטוב של הביטוי, ויש כזה.  


אתה יודע, נוחות היא דבר מבלבל. נוחות גורמת לנו לחשוב שמדובר במצב סטטי, קבוע, רגוע, כזה שאנחנו יכולים להיות רגועים ובטוחים בו. יש לנו, לכולנו, נטיה להתרגל לנוחות ולשכוח מצבים אחרים, לשכוח איך התמודדנו איתם, לשכוח שהם קיימים בכלל. וזו בעיה, כי מצבים כאלה קיימים והשכחה שלנו גורמת לנו להתקל באותם מכשולים שוב ושוב, ולמצוא את עצמנו מופתעים מסיטואציות שהיו אמורות להיות מוכרות לנו, כי הרי היינו שם. ומצד שני – הנוחות, הנוחות המבלבלת הזו, היא גורמת לנו לשכוח כמה כאבו הסטירות בפעם  שעברה, כמה חסרת אונים הייתי בהתמודדות עם השאלות שלך, כמה אני יותר לא-יודעת מאשר יודעת מה מצפה לי. ומצד שלישי – הרי בדיוק זה מה שעושה לך את זה, וגם לי.  


אני אוהבת אותך.

אני כל כך שמחה שהוא מצא אותי (מיד אחרי שמצאתי אותו בעצמי).