מטען עודף

הייתי עסוקה בקיפול הסריגים הדקים כשהוא נכנס. העניין עם הסריגים הדקים הוא שחייבים להשקיע בקיפול שלהם, כי בניגוד לסריגים העבים, שמצליחים להחזיק את עצמם עד שמניחים אותם בעדינות על המדף, הדקים נוטים לקרוס ולהרוס את הערימה, יחד עם מצב הרוח שלי. ואז הוא נכנס. בהתחלה לא שמתי לב אליו, רק חייכתי והפטרתי לעברו "סלווֶה", כדי שהמנהלת שלי לא תסתכל עליי במבט נוזף ששמור אצלה לכל העובדים. הוא היה גבוה, אבל לא מאוד, מבוגר, אבל לא מאוד ורציני מאוד, כאילו הגיע להשלים משימה.
יש אנשים שלא נהנים לקנות, הם עושים את זה כי הם צריכים. מריה אומרת שלאלה הכי קל למכור אם יודעים את העבודה. חזרתי לקיפול.

אמא שלי כבר שאלה אותי אינספור פעמים למה אני מתעקשת לעבוד שם. "אם את רוצה לקפל סוודרים, תעשי את זה בקניון הזהב, במקום להיות תקועה בטורינו. טורינו, מכל המקומות! מילא אם היית ברומא, אני לא אומרת, אבל מה איבדת בעיר המכוערת הזו?!". סריגים, תיקנתי אותה, לא סוודרים אלא סריגים. סוודרים זה של זקנים בני שבעים ושלוש שיושבים בבית קפה בראשון עם שולחנות מתנדנדים ושותים הפוך כשברקע ערוץ האופנה. אני שונאת את המילה הזו, סוודר. סריגים זה משהו אחר לגמרי. ובכל זאת, סיוט לקפל אותם.

ערמתי שבעה סריגים מפוספסים והנחתי אותם על המדף. העפתי מבט במכנסי הג'ינס, לוודא שאף אחד לא הכניס את המידה הלא נכונה לתוך הערימות המדויקות שלי. העברתי יד על החולצות המכופתרות. הן הכי אהובות עליי, למרות שהן נוטות להתקמט כשמודדים אותן יותר מדי. סקוזי, שמעתי מישהו מאחורי. הסתובבתי במהירות, עם החיוך המנומס, זה שעבדתי עליו כבר, יכול להיות שאני פה כבר שמונה חודשים? כן, שמונה חודשים. הרבה סריגים עברו בנהר הפו בזמן הזה. המבט שלי נתקע בעיניים של הגבוה מקודם. הוא הסתכל אליי ואמר לי במבטא איטלקי מושלם – "סיי איזראליאנה, וורו?". עכשיו חייכתי באמת. 

"כן", אמרתי, "רואים עליי, אה?". 
הוא חייך בחזרה. "כנראה שכן. את הרבה זמן פה?". 
"מאז תחילת המשמרת"
"לא, התכוונתי...", הוא פתאום עצר וחייך. "את משעשעת. אם גם תצליחי למצוא לי כמה חולצות שאני אהיה מרוצה מהן, תקבלי ממני את תואר 'עובדת החודש'. יש פה כזה דבר?".
"המנהלת שלי ודאי תשמח לשמוע שאתה מרוצה מהשירות, אבל אנחנו לא מקבלים פה פרסים על התנהגות טובה".
"חבל", הוא השתהה לרגע. "אני מאמין גדול בחיזוקים חיוביים".
"ובשליליים?", לא יכולתי להתאפק. כמעט בעטתי לעצמי ברגל. לפעמים אני מדברת שטויות.
החיוך שלו התגבר. "כן", הוא השיב בשקט. "לפעמים גם שליליים, אם זה נחוץ".

הרגשתי שאני מתחילה להסמיק ומיהרתי להסתובב לכיוון החולצות, מרימה בזהירות את הערימה ושולפת החוצה אחת, תוך כדי שאני נושמת נשימות עמוקות ומדמיינת איך הסומק עוזב לי את הלחיים. אמרו לי פעם שדמיון מודרך עובד.
"אתה לארג', נכון?", הגשתי לו את החולצה.
"למי שמגיע לה", הוא חייך בשביעות רצון. 
אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי את המבוכה מטפסת עליי, נאחזת בי בחוזקה.

מריה הנוראית התבוננה בי מרחוק ובטח מלמלה לעצמה את הקללה האיטלקית הקבועה שלה אבל לא העזה להתקרב או להתערב. לא כשיש לקוח בחנות. 

יצאתי ונכנסתי אל תא המדידה עשרות פעמים. עשרות פעמים הגשתי לו חולצה וניגשתי לחפש אחת נוספת, כדי שאוכל להגיש לו מיד כשיתפנה. בהתחלה לא הצלחתי לקלוע לטעם שלו. הוא היה מתבונן בחולצות שהצעתי ואומר – "נסי שוב". זה עיצבן אותי אבל גרם לי לרצות להצליח לא פחות. תוך כמה ניסיונות למדתי את הטעם שלו. מדי פעם הוא פלט "לא רע" או "נחמד", ולפעמים הוא היה פשוט נכנס בחזרה בלי לומר מילה, ורק מושיט לי לאחר מכן את החולצה שמצאה חן בעיניו. חיכיתי שישאל אותי מה אני עושה פה, דווקא פה, בעיר הלא מושכת במיוחד הזו. חיכיתי שיתעניין בי, שישאל איפה שירתתי, מה אני רוצה ללמוד והאם יש לי חבר. חיכיתי שיספר לי על עצמו, היכן הוא עובד, האם יש לו אשה (ובטח יש לו) וילדים (גם, גם) ומאהבת (אולי). חיכיתי שיהפוך את העניין המקצועי הזה לאישי. חיכיתי לראות קצת מהחזה שלו כשהוא לבש את החולצה ולא הספיק לכפתר אותה עד הסוף. ובעיקר חיכיתי לחיוך המאשר שלו בציפיה מתוחה. רציתי שיהיה מרוצה מהחולצות שאני בוחרת בשבילו. במיוחד בשבילו. אפילו לא ידעתי למה, אבל ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה מרוצה ממני. מהשירות שלי, זאת אומרת. 

"נראה לי שאת לא רעה בזה", הוא אמר כשהצטברו אצלי חמש חולצות שהוגדרו "טובות". העיניים שלו היו נעוצות בי המון זמן, אולי אפילו שעה, אבל ככל הנראה רק כמה שניות. נדמה לי שהידיים שלי התחילו להזיע. אולי המזגן הפסיק לעבוד. "מזל שמצאתי אותך. באמת נמאס לי להסתובב בחנויות". חייכתי אליו, מאושרת מהליטוף שקיבלתי ונבוכה מהאושר המופרז שלי לא פחות.  
הוא הרצין. "עדיין לא סיימנו". הוא הסתובב לעבר מדף הסריגים. "את עוד צריכה למצוא לי סוודר נחמד".  
פתאום המילה הזו לא נשמעה לי גרועה כל כך.