מאז שהעירייה הציבה מתקני כושר בגינה הקטנה הזו, שיניתי את מסלול הריצה שלי ואני מסיים פה. אני זוכר את הגינה הזו מאז שהייתי ילד. אני כבר מזמן לא ילד, והגינה היא כבר מזמן לא גינת משחקים קטנה עם נדנדה מחלידה ומגלשה עם צבע מתקלף, ובכל זאת, בכל פעם שאני נכנס אליה, אני נזכר.
היא היתה צעירה ממני בשנה, אולי בשנה וחצי. הייתי אז בכיתה ג' ובגיל הזה מדובר בהפרש משמעותי. הייתי מגיע ומתיישב על הספסל, הטוסיק על הקצה העליון והנעליים על המושב, ומסתכל עליה משחקת עם החברות שלה. כמובן שזה היה מסובך, כי אסור שאחרים יראו אותי מסתכל עליה. כשהחברים שלי היו מגיעים כדי שנלך ביחד לשחק כדורגל, הם תמיד היו מתעלמים מהן, אז גם אני התעלמתי, לפחות ככה השתדלתי שזה יראה.
אבל לא כלפיה. דווקא רציתי שהיא תראה אותי מסתכלת, בעיקר כי היא לא היתה מסוגלת להסתכל עליי בחזרה. בכל פעם שהיא ניסתה להרים אליי מבט, היא נתקלה בשלי ואז התרחש הקסם הזה, שלא יכולתי להסיר ממנו את העיניים; היא היתה מחייכת, ומיד מתחילה להסמיק. הצבע התפשט עליה וכיסה את הפנים שלה, כולל האוזניים. כנראה שפעם מישהי מהחברות שלה אמרה לה, וזה גרם לה למהר ולהשפיל את הראש מיד כשהיתה רואה אותי. היא כמובן לא היתה יכולה להתאפק הרבה, והיתה מנסה להתבונן בי שוב כעבור כמה דקות, עד שהחברים שלי היו מגיעים והיינו הולכים לחפש מגרש בלי ילדים גדולים שיגרשו אותנו. זה היה המשחק הקטן שלנו, אני מסתכל עליה, והיא מנסה להסתכל עליי. שום מילה לא נאמרה, הכל מרחוק, מרומז, מלא מבוכה.
כבר שלושה ימים שבשעה שבע וחצי בדיוק היא עוברת עם הכלבה שלה ליד הגינה הקטנה, שפעם היתה גינת משחקים עם נדנדה ומגלשה, ושלט קטן שהפציר בנוכחים לשמור על השקט בין שתיים לארבע, ועוצרת לרגע. כבר שלושה ימים אני מתלבט האם להסתכל עליה כדי לבדוק האם היא מסתכלת עליי, כי בכל פעם שאני מסתכל עליה, בכל פעם, המבט שלנו נפגש והיא ממהרת להשפיל את המבט ולהמשיך במהירות הלאה. אני מקווה שהיא גם מסמיקה.
