מטען עודף

למטה. לפעמים אני צריכה להרגיש למטה. לא לדבר, רק להקשיב. לא לִרצות, רק לרַצות. לא לחשוב, רק לבצע. לא להתחכם ולא להיות חכמה, רק להיות לרגליך, מתחתיך, כנועה. אמרת לי שלפעמים אני שוכחת את המקום שלי. אני לא יודעת האם באמת התכוונת לכך, או שזה היה חלק מהמשחק הזה; לפעמים המציאות והמשחק שלנו מתערבלים זה בזה, בעיקר כשאנחנו בפנים. המטרת עליי את הסטירות שלך בקצב משתנה, כדי שלא אתרגל, כדי שלא אצפה אותן. לפרקים היה נדמה לי שאתה מרים את היד והרגשתי איך הפנים שלי מתכווצות, ואז לא נתת לי סטירה והרגשתי מטומטמת כאילו שנעצרתי רגע לפני החלון ואז הבנתי שהוא בעצם פתוח. ואז, ברגע בו נרגעתי, סטרת לי שוב.

הסטירות האלה לא רק כואבות, אלא יש בהן משהו הרבה יותר פוגע ומביך ולא נוח מאשר פליקים בטוסיק למשל. כשאתה סוטר לי אתה רואה אותי, ממש, רואה כל הבעה, רואה את הפחד, רואה את ההתכווצות הזו. אני רואה את היד שלך, מרגישה את המבטים שלך. הכל הרבה יותר קרוב, הרבה יותר קשה.

אני אף פעם לא יודעת מה לענות על השאלה "את רוצה עוד?". אני לא יודעת כי בנקודה הזו אני מאבדת את היכולת לבחור, להחליט. ההחלטה היא שלך בדיוק כפי שכל החלטה היא שלך - מה לעשות בי, מה לומר לי, מה לדרוש ממני ומה לא לעשות איתי. כשאני לרגליך בסיטואציה הזו, השאלה הזו היא לא הוגנת, כי הרי כל מה שאני רוצה זה רק שאתה תהיה מרוצה. תרצה - תכאיב, תרצה - תפסיק.  אבל בכל זאת שאלת, וציפית לתשובה ממני, וכשלא ענית אמרת לי לענות יותר מהר. זה היה מתסכל כל כך, וקשה, וגרם לי להרגיש כל כך חסרת אונים. אני אפילו לא יודעת לומר לך למה הכל התפרץ אז, דווקא אז, אבל כל מה שנבנה בתוך המחשבות שלי, גרם לי לבכות. כל כך שמחתי שלא המשכת לסטור לי, אלא חיבקת אותי, הנחת את הראש שלי על החולצה שלך, ופשוט החזקת אותי. זה גרם לי להרגיש שאתה מבין אותי, שאולי זה לא היה בתכנון שלך (בהנחה שהיה תכנון) אבל בחרת לוותר על הדברים האחרים ולהצמיד אותי אליך.  

כל הזמן הרהרתי האם אתה כועס עליי. אני יודעת שאתה לא מרביץ כשאתה כועס, אני יודעת שלא עשיתי משהו שיגרום לך לצאת מהכלים באופן הזה, אני יודעת שמבחינתך הסטירות הן עניין משעשע כמעט, אבל מהכיוון שלי, של הלחיים שלי, זה נראה כמו משהו בעל פוטנציאל אחר, ואני כל כך לא רוצה שתכעס עליי. בנוסף, אתה נשמע כל כך רציני כשאתה מונה בפניי את הסיבות שמחייבות אותי להתנצל בפניך, עד שאני לא עוצרת רגע לחשוב על כך שכבר אמרת לי מספיק פעמים שאתה לא מעניש באמצעות מכות.  
כאב לי.  

זה אחרת מהיומיום, בו אנחנו מתנהלים בשגרה נוחה. הפגישה הזו לא היתה נוחה ורחוקה מלהיות שגרתית, אולי זו הסיבה שהייתי זקוקה לה. לא היה לי נוח בכל המובנים; כרעתי לרגליך בצפיפות (לאחר מכן הזזת את המושב כדי שיהיה לך נוח יותר להוריד את המכנסיים) שהיתה מאוד לא נוחה, חטפתי סטירות שהיו כואבות ולא נוחות, ונשאלתי שאלות שלא היו נוחות לי. באופן כללי אפשר לומר שהסיטואציה היתה מאוד לא נוחה לי, אבל במובן הטוב של הביטוי, ויש כזה.  


אתה יודע, נוחות היא דבר מבלבל. נוחות גורמת לנו לחשוב שמדובר במצב סטטי, קבוע, רגוע, כזה שאנחנו יכולים להיות רגועים ובטוחים בו. יש לנו, לכולנו, נטיה להתרגל לנוחות ולשכוח מצבים אחרים, לשכוח איך התמודדנו איתם, לשכוח שהם קיימים בכלל. וזו בעיה, כי מצבים כאלה קיימים והשכחה שלנו גורמת לנו להתקל באותם מכשולים שוב ושוב, ולמצוא את עצמנו מופתעים מסיטואציות שהיו אמורות להיות מוכרות לנו, כי הרי היינו שם. ומצד שני – הנוחות, הנוחות המבלבלת הזו, היא גורמת לנו לשכוח כמה כאבו הסטירות בפעם  שעברה, כמה חסרת אונים הייתי בהתמודדות עם השאלות שלך, כמה אני יותר לא-יודעת מאשר יודעת מה מצפה לי. ומצד שלישי – הרי בדיוק זה מה שעושה לך את זה, וגם לי.  


אני אוהבת אותך.