מטען עודף

"תחייכי", הוא אומר לי. 

אני משתדלת אבל לא מצליחה.

"קדימה, אני רוצה לראות את החיוך הזה".

אני מעווה את הפנים באופן שניתן להגדיר אותו כטיק עצבני יותר מאשר כחיוך.

"לא לזה אני מתכוון. זה לא החיוך שאני מחפש", הוא מהדהד לתוך האוזן שלי.

יד ימין שלו חופרת בין הרגליים שלי, שאני מקפידה להדק, בשעה שיד שמאל שלו אוחזת בצוואר שלי באופן שגורם לי להרגיש את השרשרת הדקה שקנו לי כשהשתחררתי. זה לא היה מזמן כל כך, אולי לפני, ואני מתקשה לחשב בכמה חודשים מדובר כשהיד שלו אוחזת אותי באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא משעין את המשקל של שנינו על הראי הגדול, ואני יכולה לראות את האדים מתאספים ונעלמים לפי קצב הנשימות שלי. אני מתרכזת בצורות שהם יוצרים, מתרחבים מהאזור בו הנחיריים שלי נמעכים אליהם ומתפשטים על הראי הקר לכמה רגעים לפני שהם נאספים בחזרה אליי. 

"נו, אני לא רואה אותך מחייכת, וחבל שהבטחת סתם".

אני מנסה להסביר לו שזה לא סתם, שהתכוונתי כשאמרתי, אבל היד שמחזיקה והיד שחופרת לא נותנות לי להוציא מילה.

*

חמש אחר הצהריים. בית הקפה הזה מת כמו השממית שאף אחד לא מסכים לפנות מהמחסן כי זה מביא מזל רע. אני עומדת ליד הסכום ומבריקה את הסכינים. לפני שבועיים נחתכתי ומאז אני נזהרת. הדלת נפתחת ואני ממהרת להרים את המבט ומרגישה את הלהב דוקר אותי, לעזאזל, אמרתי לעצמי שאני נזהרת.

הוא נכנס והתיישב ליד החלון, בשולחן 5, והעיף מבט מהיר בשעון. אולי הוא מחכה למישהו. אני מכירה אותו. תמיד בא לבד, תמיד מזמין אספרסו קצר, תמיד הולך לשירותים לפני שהוא שותה אותו, תמיד מסתכל עליי במבט רציני כשאני מגיעה עם החשבון שמכיל תמיד רק פריט אחד ובקשה לטיפ מקושטת בסמיילי. עוד כמה חודשים ואוכל לעשות את הטיול לברזיל שאני חולמת עליו כבר שנים. אבל בית הקפה הזה היה מת ואולי זו היתה הסיבה שהוא הרשה לעצמו.

"אפשר לשאול אותך משהו?"

התקרבתי. "בטח". נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי יותר מאשר לבקש את הקפה שלו ואז את החשבון. 

"גם משהו אישי?"

בהיתי בו. משהו אישי? כמה אישי? נניח "בת כמה את" או "יש לך חבר" או "כמה את מרוויחה"? 

"אהההה המממממממ אההההההמ נראה לי", כי לא מצאתי משהו אחר לומר.

הוא התבונן בי במבט שלא הצלחתי לפרש. 

הורדתי את העיניים לכיוון השולחן.

"אני לא יכול לשאול אותך כשאת לא מסתכלת אליי".

לא רציתי להסתכל. הוא שתק. גם אני. שתקנו. אחרי שנמאס לי להסתכל על המרצפות הרמתי את העיניים.

"עכשיו אני יכול לשאול אותך?"

לא. אתה לא. לא רוצה שתשאל ובעיקר אני לא רוצה לענות, על מה שזה לא יהיה. מה זה כל עניין הלהרים את העיניים, מה אני - ילדה קטנה? למה לדבר אליי כאילו שאני חייבת לו משהו? שילך לעזאזל, הוא והקצר שלו ושלא ישאיר לי טיפ, מי צריך את הטיפ שלו. "כן".

"המנהל שלך לא רוצה שתחייכי ללקוחות?"

איזה חוצפן. 

"אני דווקא מחייכת".

"לא, את לא".

הוא ממש אידיוט. אני לא סתם מחייכת אלא מאוד מחייכת. לכולם. למנהל ולמלצרים האחרים וללקוחות ולאנשים שמביאים את הירקות ולהוא מהבשר ובכלל. מחייכת. בטח שאני מחייכת. "בטח שאני מחייכת". נדמה לי שבדיוק כרגע אני לא מחייכת. אולי אני לא בדיוק מחייכת. הוא מרגיז אותי, אחרת בטח הייתי מחייכת. אידיוט.

"אולי נדמה לך שאת מחייכת, אבל את לא".

נמאס לי מהנסיונות שלו לחנך אותי. מי הוא חושב שהוא. מגיע לפה פעמיים בשבוע ונדמה לו שהוא יכול לדבר אליי ככה.

"בסדר, אני אחייך". הדגמתי חיוך. ליתר ביטחון חיכיתי רגע לפני שכיביתי אותו.

"לא, לא ככה. החיוך שלך צריך להיות אחר לחלוטין".

"בחיי שאני לא מבינה מה אתה רוצה", אני מרגישה את הכעס מתעורר בי יחד עם תחושת חוסר אונים. שיניח לי. אוף.

"שבי רגע", הוא אומר. "אני לא נגדך. את חייבת להבין את זה".

אני מתיישבת למרות שאסור לי. הוא שותק וגם אני. ככה אנחנו שותקים כמה דקות. נראה לי שלא אכפת לו מהזמן שעובר. כלב לא עובר ברחוב, ואני מסתכלת על העציצים הקטנים בכניסה שאני צריכה להשקות. "זה בסדר, יש לי זמן", הוא אומר אחרי שכבר קיוויתי שנגמר לו. 

אני מניחה את הראש על השולחן, מנגבת דמעה בסתר. מאיפה הגיעה לפה דמעה, ומתי, אין לי מושג.

הוא מניח עליי יד שמעבירה בי צמרמורות. 

"את רוצה ללמוד לחייך?". לא נותר לי אלא להנהן.

הוא נותן בי מבט שמחזיר אותי לגיל שתים-עשרה. "את יכולה להבטיח לי שאת רוצה ללמוד?".

אני מקפידה לנשום כשאני אומרת בקושי "כן".

אחרי עשר דקות אני מוצאת את עצמי בשירותים.