מטען עודף

בהחלט. שנתיים זה כבר פרק זמן מכובד. 

אני תוהה האם לכתוב "כבר שנתיים", כאילו שלא שמתי לב שהזמן חלף, אבל לא זה המצב. אמנם הזמן עובר מהר כשנהנים, אבל זה בזבוז גדול לא להבחין בכל יום שעובר, להתבונן ברגעים הקטנים ולהיות פשוט מאושרת.

 

זה נכון להפליא, מה שאומרים על מילואימניקים - הם חוזרים עייפים, רעבים ומלאי מוטיבציה לחדור עמוק לתוך הרצועה.

טוב שחזרת, כבר התגעגעתי.

מדי פעם אני חושבת שכדאי שאכין לעצמי קישורים לפורנו שמוצא חן בעיניי, כדי שלא אאלץ להתחיל לחפש בדיוק כשנורא יתחשק לי למצוא כבר.

הבעיה היא שבכל פעם שאני מוצאת משהו טוב, אני משתמשת בו באופן מיידי, במקום לשמור אותו לימים קשים.

אני צריכה למצוא לעצמי עבד פורנו.

אני יודעת לחכות מצוין. 

במהלך תקופות שונות בחיים נאלצתי לחכות לכל מיני דברים, ולמדתי להתמודד יפה עם הדרישה להמתין. אני לא מתכוונת להמתנה בתור בדואר, שם רואים היטב מי בא ומי הולך ומתי התור האומלל עומד להסתיים, אלא לדברים ארוכים יותר, ובעיקר כאלה שלא יודעים באיזו מהירות (או איטיות) הם יתקדמו. מקרים כאלה בהם אף אחד לא אומר לך שמיקומך בתור הוא 4, ואפשר לחשב, פחות או יותר, מתי זה יגמר. מקרים בהם צריך פשוט לחכות.

במקרים כאלה הנטיה הראשונית היא לנסות להבין בכל זאת את האופן בו צריך לפעול, במקום להבין שלפעמים אין צורך לפעול. לפעמים צריך לחכות, בלי לחשב ובלי לחשוב. לפעמים אולי אפשר גם ליהנות.

המתנה למשהו יכולה להיות גם מענגת. נכון, הוא לא נמצא עכשיו, אבל אפשר כמעט להריח אותו, לדמיין אותו באופן מוחשי כמעט, להרגיש את המחשבות מתפשטות ואת העונג מתחדד. כמו כמעט לגעת, אבל לא. לרצות נורא, אבל לא לעשות, ולדעת שהצד השני רוצה בדיוק אותו דבר. כמו להריח את פולי הקפה נטחנים ולהרגיש את המגע על בלוטות הטעם עוד לפני שלגמת. כמו לשבת קרוב-קרוב ולהרגיש את חום הגוף עוד לפני שנגעת. ולחכות. אני יודעת לחכות מצוין.

ומצד שני, אני גם יודעת להתגעגע.

נביחות גורמות לי להרים מבט,

אלא אם אני בעצמי נבחתי.

וככל שאני שונאת את העניין, הוא נהנה ממנו יותר. 

בסדר, אז זה לא היה רעיון טוב להתערב על תוצאת המשחק נגד צסק"א.

(כן, זה הרינגטון 

שלי למשך חודש, שלושים השניות הראשונות. כואב לי בכל הגוף בכל פעם שמישהו מתקשר)

 

 

 

 

 

 

נזכרתי ברגע מסוים שהיה היום, בו ישבנו יחד בקפה שלנו (אחד מהם, זאת אומרת) ועברה מישהי, שידעתי שתהיה לטעמו.

הוא לא אכזב. אי אפשר היה לפספס את המבט שלו, שננעץ בה. מוזר שהיא לא הרגישה את העיניים שלו עליה.

אחרי בחינה מדוקדקת, הוא ציין בפניי את כל מעלותיה החיצוניות, אבל הוסיף שאם היא היתה גם כך ואחרת, היא היתה לטעמו.

חייכתי אליו ואמרתי לו שמזל שאני בדיוק כך ואחרת. "ואת באמת לטעמי", הוא אמר. 

אני כל כך אוהבת לשמוע את הדברים הנעימים הללו, עד שנדמה לי לפעמים שאני ונילית למהדרין.

הוא אמר לי היום שהוא נכנס מדי פעם ומסתכל, לראות אולי הוא החמיץ משהו שכתבתי ולא. הוא לא החמיץ ואני לא כתבתי.

יש סיבות לכך שלא כתבתי, ולא את כולן אפרט פה, אבל אחת מהן היא התחושה המוזרה, שלא לומר בלתי נעימה, שמלווה אותי כשבוע.

אם זה היה כאב ראש, הייתי שותה הרבה מים ומצטיידת בנורופן, אבל אין בארון התרופות שלי שום דבר מתאים לתחושה הזו, בעיקר כי אני לא מצליחה לשים עליה את האצבע, וכידוע - השלב הראשון והחשוב ביותר בריפוי הוא מציאת הבעיה.

לא, זה לא דיכאון. לא, זו לא התקופה הזו בחודש (בחיי, אולי מספיק להאשים את הדימום הזה בכל דבר, החל בנשירת שיער וכלה באיבוד מפתחות?). לא, לא רבתי עם בעלי-החתול-השליח מהסופר. כן, אני מקבלת זיונים, מכות, שיחות נפש וחיבוקים וכל מה שיכול לגרום למישהי להיות מאושרת, ובכל זאת כבר שבוע אני עם התחושה הזו.

נו, שתעבור כבר.

"את לא מתרכזת", הוא נוזף בי, ולא טורח אפילו להסתכל עליי. איך הוא בכלל יודע. זה נכון שאני לא מתרכזת, אבל זה לא בגלל שלא מעניין אותי מה שקורה שם. מאוד מעניין אותי להישיר את המבט, אבל אני לא מסוגלת, לא במקום הזה בו אני עומדת, לא עם הבגדים שעליי, לא עם הצעקות מסביבי. העיניים שלי מתמקדות בסניקרס שלי. אני זוכרת את הרגע הזה בו ישבתי באוטו שלו, רגע לפני שיצאנו, והוא אמר שאני חייבת לשרוך את השרוכים בזריזות, כדי שלא נאחר, הרי כולם מחכים לנו. "כולם", מלמלתי לעצמי. הוא לא הסתכל עליי בכעס או בחוסר סבלנות, להיפך, הקול שלו היה רגוע ומלא ציפיה. אני לא רציתי לזוז. הוא חייך אליי, יצא מהמכונית ופתח את הדלת בצד שלי. "קדימה", הוא אמר, "בואי נלך". והלכנו.

אם אבא שלי היה רואה אותי, הוא כנראה לא היה מדבר איתי כמה שבועות. גם אני לא הייתי מדברת עם עצמי, כשחושבים על זה. מתחשק לי לקבור את עצמי, לחפור בור עמוק, כזה שיחלץ אותי מהמקום הזה. אני כל כך לא רוצה להיות פה. "אם את לא מרימה את העיניים, אני אכריח אותך לשיר, ואת יודעת שאת תעשי את זה", הקול שלו מנסר את בליל הקולות מסביב. לא, רק לא לשיר. אני יודעת הרי למה הוא מתכוון, ואין סיכוי בעולם שאני אעשה את זה, ולא אכפת לי אם הוא "יודע" שאני אעשה את זה. הוא לא יודע כלום. זה לא מקובל עליי, זו ממש התעללות. אני לא מבינה למה אני פה בכלל, למה אני לא הולכת, ולמה הוא עושה לי את זה. לעזאזל איתי.

הוא מסתובב מעט לכיווני, ואני מבינה שאני חייבת לעשות משהו, רק שלא ברור לי בדיוק מה. אני מרימה את המבט בזהירות ותוקעת אותו בנחישות בגב זה שלפני. "לא", הוא אומר, "זה לא מספיק. עוד. מבט ישר קדימה". אני תוהה האם אני יכולה לישון בעיניים פקוחות, כמו דגים, כאילו להסתכל אבל בעצם לא לראות כלום. "תראי איזה יופי", הוא אומר באושר, "רק תסתכלי!". לא רוצה להסתכל, אני כל כך לא רוצה, ובכל זאת אני מסתכלת, מנסה להתעלם מההמונים מסביבי, מהצלילים, מהמראות. ככל שאני רוצה להיעלם, הוא רוצה שאשאר. זה גורם לו אושר, או שמחה לא ברורה אחרת, לראות אותי מתפתלת פה על הכסא. "אני לא מבין איך את לא מעריכה את זה שלקחתי אותך לפה", הוא מיתמם, "חשבתי שאת אוהבת כדורסל".

שילך להזדיין.

אומרים שקבוצה זה עד המוות, שלא עוזבים את הקבוצה גם אם היא מאכזבת, גם אם היא מפגינה ביצועים מזוויעים כשהקבוצה השנייה מטיילת על המגרש, גם אם מסביבך יש המוני אנשים ששרים שירי אהבה לקבוצה שלימדו אותך לשנוא מאז שאתה זוכר את עצמך. ובכל זאת, אני פה, עם חולצה צהובה שלא ברור מאיפה השיג עבורי, עם צעיף שגורם לי לרצות לתלות עליו את עצמי ועם החיוך מלא הסיפוק שלו. אני שולחת מבט זריז לעבר האוהדים האדומים, מקווה שהם לא קולטים אותי פה, ביציע הצהוב הזה. אולי הם מזהים אותי, אחת משלהם, בוגדת, עומדת בתוך הים הצהוב הזה. איזו בושה. פשוט בושה. בא לי לברוח, פשוט לצאת מפה. זה הרי לא מסובך, המדרגות לא רחוקות ממני, ואני יכולה לומר שאני צריכה ללכת רגע לשירותים ואז להיעלם, להשליך מעליי את החולצה הזו ולהימלט, בחזייה, אל החיים האמיתיים שלי. במקום כל אלה, אני רואה את השלשה של פניני. אני כמעט מורידה את המבט שלי בחזרה לסניקרס, אבל אני יודעת שהוא רואה אותי, וממש לא מתחשק לי לשיר. כל הקהל על הרגליים. גם אני על הרגליים, לפחות טכנית, רק כי הוא לא מרשה לי לשבת. "במשחק כזה לא יושבים", הוא אמר כשניסיתי קודם, "וחוץ מזה, איך תוכלי לרקוד איתנו את הניצחון על הגועל אם תשבי?". מניאק.

אני זוכרת שבשלב די מוקדם בהיכרות שלנו, אולי אפילו בשיחה השנייה שלנו, הגענו לדבר על ספורט. נדמה לי שהיתה לו איזו הערה על כך שבחמישי בערב הוא נוטה להיות עסוק, ואז תהיתי ביני ובין עצמי האם לברר איתו את הנושא או להניח לזה. לא הנחתי, וזה היה הויכוח הראשון שלנו, שבעצם לא נגמר עד היום. אני זוכרת שאמרתי לו אז שעדיף שלא ניפגש בכלל, כי אין סיכוי שאני אסתדר עם אוהד של מכבי, והוא אמר לי - "זה דווקא יכול להיות מעניין". נדמה לי שאני מבינה עכשיו למה הוא התכוון. 

הרבע השני מתחיל נהדר. הפועל אוכלת את מכבי, אבל אני לא יכולה לצעוק את כל השירים שאני מכירה מאז שאני בת ארבע בערך, כי נראה לי שיכו אותי פה ביציע, בלי מילת ביטחון. הוא נועץ בי מבט ואני אפילו לא מעזה לחשוב "אדום עולה" כי נראה לי שהוא שומע את המחשבות שלי. חרא. אני תוהה האם הוא רואה לאן האישונים שלי מכוונים. כל הקהל מסביבי שואג כשרייס מצמצם. שרק לא יכריח אותי לשיר, שרק לא יכריח אותי.

במחצית הוא מסביר לי שזה בעצם יכול להיות אפילו יותר נחמד ממה שנדמה לי, כי הרי מצלמים את היציעים, ואולי יראו אותי בבית. "תחשבי איזו גאווה תביאי למשפחה שלך, לחברים שלך, כשהם יבינו שסוף סוף ראית את האור והפכת להיות צהובה כמו שצריך". אני תוהה האם לומר לו שזה לעולם לא יקרה, לעולם לא! אבל אני שותקת, כי מה יש לי כבר לומר.

שעה וחצי לאחר מכן אני מתחתיו. הזין שלו נעוץ עמוק בתוכי. "את מבינה, תמיד מכבי מזיינת את הפועל". אני מנסה להשתולל, אבל הוא מועך אותי מתחתיו. "אין טעם להתנגד, זה רק משעשע אותי יותר. את יודעת מה יהיה נחמד? את מכירה במקרה את המילים של 'אני מודה לאלוהים שהוא שונא ת'אדומים'?". איזה בנזונה.

לפעמים, והרגעים האלה מגיעים תמיד בלי הודעה מוקדמת, אני יודעת שזה התפקיד שלי להיות המבוגר האחראי. כן, גם איתו.

אין פה ענייני אגו, ולא מאבקי כוחות, להיפך; רק בגלל שלשנינו ברור בדיוק באיזו מערכת יחסים אנחנו נמצאים, אין לו צורך לבסס את השליטה שלו באמצעים מלאכותיים, והוא מרשה לעצמו להניח לי להוביל, גם אם מדובר במשהו קטן בואכה מיניאטורי. ההובלה, או במקרה הנוכחי - קבלת ההחלטות הזו, לא נעשית מתוך תשוקה שלי להראות לו שאני יכולה, שאני מתמרדת, שאני מקשיבה בעיקר (או לא רק) לעצמי, אלא מתוך דאגה והקשבה ורצון לתת מעצמי, גם אם זה אומר להיכנס למקום שאני לא נמצאת בו בדרך כלל, מתוך בחירה.

הוא יכול להכריז שרק הדעה שלו קובעת, הוא יכול לבטל את הדעה שלי מבלי להקשיב לה, הוא יכול לקבוע כי מדובר בעזות מצח ושאין סיבה שאתערב בדברים שהוא לא מעוניין שאגע בהם, הוא יכול לכעוס עליי, להתעלם ממני או לטעון שאני לא מתנהגת באופן שהוא מצפה מנשלטת. אבל לא. תחת זאת הוא מקשיב, הוא חושב, הוא מהרהר בנושא, הוא מעריך את תשומת הלב שלי, והוא יודע שמעבר לתפקידים שלקחנו לעצמנו ושאנחנו מחבבים כל כך, יש בינינו משהו אחר, נוסף, כזה שמלווה אותנו כל הזמן. נדמה לי שקוראים לזה אהבה.