"את לא מתרכזת", הוא נוזף בי, ולא טורח אפילו להסתכל עליי. איך הוא בכלל יודע. זה נכון שאני לא מתרכזת, אבל זה לא בגלל שלא מעניין אותי מה שקורה שם. מאוד מעניין אותי להישיר את המבט, אבל אני לא מסוגלת, לא במקום הזה בו אני עומדת, לא עם הבגדים שעליי, לא עם הצעקות מסביבי. העיניים שלי מתמקדות בסניקרס שלי. אני זוכרת את הרגע הזה בו ישבתי באוטו שלו, רגע לפני שיצאנו, והוא אמר שאני חייבת לשרוך את השרוכים בזריזות, כדי שלא נאחר, הרי כולם מחכים לנו. "כולם", מלמלתי לעצמי. הוא לא הסתכל עליי בכעס או בחוסר סבלנות, להיפך, הקול שלו היה רגוע ומלא ציפיה. אני לא רציתי לזוז. הוא חייך אליי, יצא מהמכונית ופתח את הדלת בצד שלי. "קדימה", הוא אמר, "בואי נלך". והלכנו.
אם אבא שלי היה רואה אותי, הוא כנראה לא היה מדבר איתי כמה שבועות. גם אני לא הייתי מדברת עם עצמי, כשחושבים על זה. מתחשק לי לקבור את עצמי, לחפור בור עמוק, כזה שיחלץ אותי מהמקום הזה. אני כל כך לא רוצה להיות פה. "אם את לא מרימה את העיניים, אני אכריח אותך לשיר, ואת יודעת שאת תעשי את זה", הקול שלו מנסר את בליל הקולות מסביב. לא, רק לא לשיר. אני יודעת הרי למה הוא מתכוון, ואין סיכוי בעולם שאני אעשה את זה, ולא אכפת לי אם הוא "יודע" שאני אעשה את זה. הוא לא יודע כלום. זה לא מקובל עליי, זו ממש התעללות. אני לא מבינה למה אני פה בכלל, למה אני לא הולכת, ולמה הוא עושה לי את זה. לעזאזל איתי.
הוא מסתובב מעט לכיווני, ואני מבינה שאני חייבת לעשות משהו, רק שלא ברור לי בדיוק מה. אני מרימה את המבט בזהירות ותוקעת אותו בנחישות בגב זה שלפני. "לא", הוא אומר, "זה לא מספיק. עוד. מבט ישר קדימה". אני תוהה האם אני יכולה לישון בעיניים פקוחות, כמו דגים, כאילו להסתכל אבל בעצם לא לראות כלום. "תראי איזה יופי", הוא אומר באושר, "רק תסתכלי!". לא רוצה להסתכל, אני כל כך לא רוצה, ובכל זאת אני מסתכלת, מנסה להתעלם מההמונים מסביבי, מהצלילים, מהמראות. ככל שאני רוצה להיעלם, הוא רוצה שאשאר. זה גורם לו אושר, או שמחה לא ברורה אחרת, לראות אותי מתפתלת פה על הכסא. "אני לא מבין איך את לא מעריכה את זה שלקחתי אותך לפה", הוא מיתמם, "חשבתי שאת אוהבת כדורסל".
שילך להזדיין.
אומרים שקבוצה זה עד המוות, שלא עוזבים את הקבוצה גם אם היא מאכזבת, גם אם היא מפגינה ביצועים מזוויעים כשהקבוצה השנייה מטיילת על המגרש, גם אם מסביבך יש המוני אנשים ששרים שירי אהבה לקבוצה שלימדו אותך לשנוא מאז שאתה זוכר את עצמך. ובכל זאת, אני פה, עם חולצה צהובה שלא ברור מאיפה השיג עבורי, עם צעיף שגורם לי לרצות לתלות עליו את עצמי ועם החיוך מלא הסיפוק שלו. אני שולחת מבט זריז לעבר האוהדים האדומים, מקווה שהם לא קולטים אותי פה, ביציע הצהוב הזה. אולי הם מזהים אותי, אחת משלהם, בוגדת, עומדת בתוך הים הצהוב הזה. איזו בושה. פשוט בושה. בא לי לברוח, פשוט לצאת מפה. זה הרי לא מסובך, המדרגות לא רחוקות ממני, ואני יכולה לומר שאני צריכה ללכת רגע לשירותים ואז להיעלם, להשליך מעליי את החולצה הזו ולהימלט, בחזייה, אל החיים האמיתיים שלי. במקום כל אלה, אני רואה את השלשה של פניני. אני כמעט מורידה את המבט שלי בחזרה לסניקרס, אבל אני יודעת שהוא רואה אותי, וממש לא מתחשק לי לשיר. כל הקהל על הרגליים. גם אני על הרגליים, לפחות טכנית, רק כי הוא לא מרשה לי לשבת. "במשחק כזה לא יושבים", הוא אמר כשניסיתי קודם, "וחוץ מזה, איך תוכלי לרקוד איתנו את הניצחון על הגועל אם תשבי?". מניאק.
אני זוכרת שבשלב די מוקדם בהיכרות שלנו, אולי אפילו בשיחה השנייה שלנו, הגענו לדבר על ספורט. נדמה לי שהיתה לו איזו הערה על כך שבחמישי בערב הוא נוטה להיות עסוק, ואז תהיתי ביני ובין עצמי האם לברר איתו את הנושא או להניח לזה. לא הנחתי, וזה היה הויכוח הראשון שלנו, שבעצם לא נגמר עד היום. אני זוכרת שאמרתי לו אז שעדיף שלא ניפגש בכלל, כי אין סיכוי שאני אסתדר עם אוהד של מכבי, והוא אמר לי - "זה דווקא יכול להיות מעניין". נדמה לי שאני מבינה עכשיו למה הוא התכוון.
הרבע השני מתחיל נהדר. הפועל אוכלת את מכבי, אבל אני לא יכולה לצעוק את כל השירים שאני מכירה מאז שאני בת ארבע בערך, כי נראה לי שיכו אותי פה ביציע, בלי מילת ביטחון. הוא נועץ בי מבט ואני אפילו לא מעזה לחשוב "אדום עולה" כי נראה לי שהוא שומע את המחשבות שלי. חרא. אני תוהה האם הוא רואה לאן האישונים שלי מכוונים. כל הקהל מסביבי שואג כשרייס מצמצם. שרק לא יכריח אותי לשיר, שרק לא יכריח אותי.
במחצית הוא מסביר לי שזה בעצם יכול להיות אפילו יותר נחמד ממה שנדמה לי, כי הרי מצלמים את היציעים, ואולי יראו אותי בבית. "תחשבי איזו גאווה תביאי למשפחה שלך, לחברים שלך, כשהם יבינו שסוף סוף ראית את האור והפכת להיות צהובה כמו שצריך". אני תוהה האם לומר לו שזה לעולם לא יקרה, לעולם לא! אבל אני שותקת, כי מה יש לי כבר לומר.
שעה וחצי לאחר מכן אני מתחתיו. הזין שלו נעוץ עמוק בתוכי. "את מבינה, תמיד מכבי מזיינת את הפועל". אני מנסה להשתולל, אבל הוא מועך אותי מתחתיו. "אין טעם להתנגד, זה רק משעשע אותי יותר. את יודעת מה יהיה נחמד? את מכירה במקרה את המילים של 'אני מודה לאלוהים שהוא שונא ת'אדומים'?". איזה בנזונה.
