לפעמים, והרגעים האלה מגיעים תמיד בלי הודעה מוקדמת, אני יודעת שזה התפקיד שלי להיות המבוגר האחראי. כן, גם איתו.
אין פה ענייני אגו, ולא מאבקי כוחות, להיפך; רק בגלל שלשנינו ברור בדיוק באיזו מערכת יחסים אנחנו נמצאים, אין לו צורך לבסס את השליטה שלו באמצעים מלאכותיים, והוא מרשה לעצמו להניח לי להוביל, גם אם מדובר במשהו קטן בואכה מיניאטורי. ההובלה, או במקרה הנוכחי - קבלת ההחלטות הזו, לא נעשית מתוך תשוקה שלי להראות לו שאני יכולה, שאני מתמרדת, שאני מקשיבה בעיקר (או לא רק) לעצמי, אלא מתוך דאגה והקשבה ורצון לתת מעצמי, גם אם זה אומר להיכנס למקום שאני לא נמצאת בו בדרך כלל, מתוך בחירה.
הוא יכול להכריז שרק הדעה שלו קובעת, הוא יכול לבטל את הדעה שלי מבלי להקשיב לה, הוא יכול לקבוע כי מדובר בעזות מצח ושאין סיבה שאתערב בדברים שהוא לא מעוניין שאגע בהם, הוא יכול לכעוס עליי, להתעלם ממני או לטעון שאני לא מתנהגת באופן שהוא מצפה מנשלטת. אבל לא. תחת זאת הוא מקשיב, הוא חושב, הוא מהרהר בנושא, הוא מעריך את תשומת הלב שלי, והוא יודע שמעבר לתפקידים שלקחנו לעצמנו ושאנחנו מחבבים כל כך, יש בינינו משהו אחר, נוסף, כזה שמלווה אותנו כל הזמן. נדמה לי שקוראים לזה אהבה.
