היא לא יודעת מה עומד לקרות. ככה אני אוהב את זה, וכך גם היא.
כשהיד שלי אוחזת בשיער שלה, שברור לי שהיא חפפה רבע שעה לפני שהגעתי, אולי אפילו מדובר בעשר דקות, אני שוקל האם להעביר עליה ליטוף עדין או להחזיק בה חזק ולהוריד אותה למטה, מתוך ידיעה שהיא תעשה בדיוק מה שאני אוהב. היא לא יודעת מה עומד לקרות, ולפעמים אפילו אני לא יודע. אני מסוגל לפעמים לנחש מה היא רוצה, זה לא מסובך; כשהיא מתרפקת עליי ומחייכת את החיוך המתוק הזה, מחבקת אותי בעדינות רבה ובשתיקה, אני יודע שהיא רוצה את זה רך ועדין. זה לא אומר שזה מה שהיא תקבל, זה רק אומר שאני יודע. לפעמים היא אחרת, ואפשר להרגיש בתנועות הגוף שלה ואפילו במבט, שהיא צריכה את זה בכוח - משהו חזק ומהיר, בלי ליטופים ובלי נשיקות, רק שאסביר לה דברים שהיא כבר יודעת כשאני מעליה, ואכאיב לה קצת תוך כדי. זה לא אומר שהיא תקבל את זה, זה לא אומר שהיא תקבל בכלל, זה רק אומר שאני מבין שהיא צריכה דווקא את זה. ולפעמים אני לא מסוגל לנחש.
היד שלי אוחזת בשיער שלה, ואני מקרב אותו קצת לאפי. זה המרכך שאני אוהב. בבקבוק הוא מריח פחות טוב, אז אני מעדיף להריח אותה.
אני משכיב אותה על המיטה. כל האפשרויות פתוחות בפניי, רק לבחור ולקחת, רק להחליט ולבצע, אני אפילו יכול לשנות את דעתי תוך כדי, אבל גם בשביל זה צריך לקבל החלטה. לא תמיד קל לעשות את זה כשהיא שוכבת על המיטה בתחתונים הורודים שלה. LOVE כתוב עליהם. אני מרים מעט את השוליים ומציץ פנימה; למרות שאני יודע היטב מה אמצא שם, אני תמיד אוהב לגלות מחדש. היא עוצמת עיניים, נהנית מחוסר הודאות הזו שנכפתה עליה מתוך רצון.
"את יודעת", אני אומר לה, "אני רוצה לעשות איתך כל כך הרבה דברים".
"אני יודעת", היא אומרת, "יש לנו זמן".
השעון לא עוצר, אפילו לא בשבילנו, אבל אני מעדיף להאמין למילים שלה. "ספרי לי מה את רוצה שאעשה לך, בזמן שאני חושב על מה אני רוצה לעשות".
היא מתחילה לספר לי, אבל אני לא באמת מקשיב. אני רק מסתכל עליה מדברת וחושב על כל הדברים שאני יכול, ועל כל הדברים שעוד מעט יקרו ושהיא כלל לא יודעת שהם עומדים לקרות, וככה היא אוהבת את זה, וכך גם אני.
