"בזמן שהיית שם, כתבתי בראש פוסט", הוא אומר.
אני מחייכת אליו, כי נורא מתחשק לי לחייך, ושואלת - "איזה פוסט?"
בדרך כלל כשהוא אומר לי את המילים הללו, או דומות להן, ואני שואלת את השאלה הזו, או דומה לה, הוא לא עונה, או שהוא אומר לי להמתין בסבלנות ולגלות לבד, או שהוא מחייך את החיוך הלא-תקבלי!-נכון-שאת-רוצה-את-זה-עכשיו-נורא?-אז-לא-נורא-ועדיין-לא-תקבלי שלו. אבל לא הפעם.
"אני אכתוב פוסט על האופן בו כולן כותבות על איך הן מוצצות כך או אחרת, ואיך הן מפרטות מה הן עושות שם ואיך הן בדיוק מוצצות, וכמה שהן טובות בזה, וכמה שהן יודעות למצוץ זין באופן נפלא ממש, אבל אף אחת לא כותבת על התענוג האמיתי. על ליקוקי ביצים".
זה התחיל כשהוא ישן, הוא בטח יטען שזו לא שינה אלא רק נמנום, רק עצימת עיניים, רק מנוחה, רק מנוחה לעפעפיים, אבל זו היתה שינה. וחיבקתי אותו והיה לי נעים, ואז חיבקתי עוד ועוד, אבל בזהירות, כדי לא להפריע. ואז הלכתי לשירותים, כי שתיתי לא מעט. ואז חזרתי וחיבקתי בעדינות. הוא עדיין ישן, כלומר עצם עיניים. בשלב מסוים החלטתי לשעשע את עצמי במשחק האהוב "מירוץ עם ביצה על כף", רק בלי מירוץ ובלי כף. זה היה איטי, איטי במתכוון, איטי שלא על מנת להפריע את מנוחת השכנים. זה היה איטי ומענג, התייחדות שקטה ועדינה, ולא רציתי שזה יפסק, אבל רציתי לעלות למעלה ולחבק אותו שוב, ולהגיד לו שטוב לי כל כך. אני רק יכולה לנחש מה עבר לו בראש בזמן שהוא התעורר לתוך התענוג הזה. ואולי הוא גם יכתוב.
