לפגישות בעבודה יש סגנון מסוים, שתלוי כמובן בסוג העבודה ובאופי העובדים. בדרך כלל מדובר בפגישות שמתחילות מנומנמות, בעיקר אם הן מתקיימות בשעות בהן אנשים רק מתחילים להתעורר למרות שהם כבר התמודדו עם שעת הפקק היומית שלהם, ומגבשות אופי מקצועי למדי ככל שהשעה מתאחרת ולאנשים נמאס כבר לשבת ולדבר, בעיקר כשהם צריכים ללכת ולעבוד ממש. אבל לפעמים פגישות בעבודה נראות קצת אחרת, בעיקר אם הן מרובות משתתפים (לפחות באופן יחסי), ובעיקר אם אחד מהמשתתפים הוא גבר צעיר (באופן יחסי) ונאה (גם) שבחר לשבת לידי, ובמיוחד כשהוא הקפיד, לאורך כל הפגישה, לנעוץ את מבטו מתחת לשולחן, וליתר דיוק - בכפות הרגליים שלי.
כמובן שלא שמתי לב לכך בהתחלה. הייתי משוכנעת שהוא גולש-בסתר בסלולרי שלו, מתחת לשולחן, ולכן המבט שלו היה מכוון מטה. השפלתי גם אני את מבטי והצצתי; לא. הידיים שלו לא אחזו בדבר. תהיתי אולי מטפס עליי עכביש ארסי במיוחד שמרתק אותו, שעה שאני מחמיצה את מחזה האימה, אבל לא. הרגליים שלי נראו כרגיל. הרמתי את המבט וניסיתי להתרכז במהלך הפגישה, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שאותו בחור נשאר באותה תנוחה מוזרה בדיוק. ואז הבנתי; לפני חובב-בהונות, ללא ספק.
פתאום נתקפתי פרץ של ביישנות. אולי היתה זו מבוכה. ניסיתי להסתיר, באלגנטיות מבולגנת, את כפות הרגליים שלי מפניו, לשנות את הישיבה שלי כך שהיא תסתיר אותן ממבטו. אני מניחה שמי שהתבונן בי, ואני יודעת שהיה לפחות אחד כזה, הבחין בכך שאני חשה חוסר נוחות פתאומית. הייתי מודעת מאוד לעצמי, וזה עיצבן אותי. למה הבחור הזה, על תחביביו ותחומי העניין שלו, מרגיש נוח להתבונן בי, ואילו אני מפסידה חלק מהפגישה רק כי לא נעים לי. וממה לא נעים לי בדיוק? מעצמי? הרי אין שום דבר רע בכפות הרגליים שלי. אולי ממנו? בטח לא נעים לו שאני רואה אותו מתבונן בי, אבל זה הסיכון שהוא צריך לקחת כשהוא תוקע מבטים דרומית לקרסוליים שלי. הגנבתי מבט אליו, תהיתי אולי הוא נרדם בהקיץ תוך כדי מחשבות על לק, אבל המבט שלו היה מרוכז ונחוש, ועירני להפליא.
מעניין מהו הניק שלו. זה יכול להיות משעשע מאוד.
