בכל פעם שהוא הולך, אני מבינה עד כמה רציתי שיבוא.
*
לפעמים אני לא אומרת לו שאני צריכה משהו, בעיקר כשמדובר במשהו שאני מעוניינת שהוא יעשה. לומר לו שאני מעוניינת לעשות משהו בשבילו? אין בעיה. לומר לו שאני רוצה לדבר על משהו? מעולה. לומר לו שאני מבקשת שהוא יעשה משהו בשבילי? גבירותי ורבותי, יש לנו מנצח. זו בעיה, אני יודעת. הכי קל לי להניח שהוא כבר יבין. איכשהו. מתישהו. בדרך קסם כלשהי. לא רק שזה לא עובד, אלא שזה מתסכל אותי ואותו גם יחד. הוא מנסה ללמד אותי כבר לא מעט זמן, להפסיק להאמין בכך שאחרים יודעים מה אני מרגישה ורוצה, שפשוט להניח שאם זה ברור לי אז זה ודאי ברור גם לאחרים, זה לא רעיון טוב. הוא צודק, אני יודעת, אבל קשה לי להיגמל מהרגלים רעים שכאלה.
אני פשוט מניחה (כן! שוב העניין הזה) שמי שמכיר אותי טוב, יודע מה אני צריכה, מה אני רוצה, מתי טוב לי ומתי רע לי. זה לא קורה. לעזאזל, אפילו אני לא יודעת מה אני צריכה לפעמים. ובכל זאת, אני לפעמים מקווה (אולי כדי שלא אצטרך לבקש ממש) שהוא ידע, שהוא יבין, שהוא ינחש אותי.
אחרי שיחה שהיתה לנו, בה דיברנו אבל גם שתקנו וחשבנו, אמרתי לו מה אני רוצה ומבקשת. והוא חשב על זה. ואז התחבקנו מאוד.
מאוד רציתי שיבוא.
