"ואם אני אשמין קצת?"
"זו תהיה בעיה".
נו, הוא בטח צוחק איתי.
"ברצינות?"
"כן, ברצינות".
"באמת? זה יפריע לך עד כדי כך?"
"כן".
אני שותקת. נדמה לי שאני מרגישה את הפרצוף המודאג מתגנב אליי. אני שונאת להיות במצב הזה. אני מחליטה לומר משהו, וכל מה שיוצא לי זה:
"לא, ברצינות".
הוא שותק בחזרה, ובזמן שהוא שותק אני מנסה לדמיין את האפשרות בה אני משמינה בחמישה קילוגרמים ונאלצת להשיל מעצמי מאסטרמיינד שלם. בסוף הוא מסיים לשתוק ואומר בשקט:
"אני מתכוון לזה".
אוי.
"באמת?"
"כן".
אני שותקת. הוא שותק בחזרה. נדמה לי שאני שומעת אותו מחייך בצד השני של הקו. ואז, אחרי רבע שעה של שיחה שקשורה או לא, הוא אומר:
"אני לא מבין איך חשבת שאני מתכוון לזה ברצינות" ואז החיוך שלו כבר מתפשט וברור לחלוטין, ומצד שני - כבר הבנתי שאני לא מבינה לפעמים דברים שקשורים בו, ובכלל, דברים.
*
למאסטרמיינד יש קטע מעצבן כזה, בו הוא מצליח לעבוד עליי בלי להתאמץ. אני אומרת לו שזו בושה, שאני כזו תמימה, ומאמינה לכל סיפור שהוא מספר לי. אולי זה כי הוא שקרן מעולה, אולי זה כי אני בוחרת שלא לפקפק בדברים שהוא אומר ופשוט לקחת את הדברים כפי שהם מוגשים לי. ועדיין, זה מעצבן אותי, העובדה שאני מתעצבנת או מתעצבת או דואגת בגלל דברים שאין שום סיבה להתייחס אליהם ברצינות הזו, למרות שהם לא היו ולא נבראו. והוא דווקא מאושר לגמרי, והדרך בה הוא מתמלא בשמחה וסיפוק עצמי כשהוא מצליח להשתעשע בי גורמת לי לחשוב שאולי זה דווקא לא כל כך נורא שאני כזו, ושהוא מחבב אותי למרות ואולי (גם) בגלל.
