מטען עודף

היא לא יודעת מה עומד לקרות. ככה אני אוהב את זה, וכך גם היא. 

כשהיד שלי אוחזת בשיער שלה, שברור לי שהיא חפפה רבע שעה לפני שהגעתי, אולי אפילו מדובר בעשר דקות, אני שוקל האם להעביר עליה ליטוף עדין או להחזיק בה חזק ולהוריד אותה למטה, מתוך ידיעה שהיא תעשה בדיוק מה שאני אוהב. היא לא יודעת מה עומד לקרות, ולפעמים אפילו אני לא יודע. אני מסוגל לפעמים לנחש מה היא רוצה, זה לא מסובך; כשהיא מתרפקת עליי ומחייכת את החיוך המתוק הזה, מחבקת אותי בעדינות רבה ובשתיקה, אני יודע שהיא רוצה את זה רך ועדין. זה לא אומר שזה מה שהיא תקבל, זה רק אומר שאני יודע. לפעמים היא אחרת, ואפשר להרגיש בתנועות הגוף שלה ואפילו במבט, שהיא צריכה את זה בכוח - משהו חזק ומהיר, בלי ליטופים ובלי נשיקות, רק שאסביר לה דברים שהיא כבר יודעת כשאני מעליה, ואכאיב לה קצת תוך כדי. זה לא אומר שהיא תקבל את זה, זה לא אומר שהיא תקבל בכלל, זה רק אומר שאני מבין שהיא צריכה דווקא את זה. ולפעמים אני לא מסוגל לנחש. 

היד שלי אוחזת בשיער שלה, ואני מקרב אותו קצת לאפי. זה המרכך שאני אוהב. בבקבוק הוא מריח פחות טוב, אז אני מעדיף להריח אותה.

אני משכיב אותה על המיטה. כל האפשרויות פתוחות בפניי, רק לבחור ולקחת, רק להחליט ולבצע, אני אפילו יכול לשנות את דעתי תוך כדי, אבל גם בשביל זה צריך לקבל החלטה. לא תמיד קל לעשות את זה כשהיא שוכבת על המיטה בתחתונים הורודים שלה. LOVE כתוב עליהם. אני מרים מעט את השוליים ומציץ פנימה; למרות שאני יודע היטב מה אמצא שם, אני תמיד אוהב לגלות מחדש. היא עוצמת עיניים, נהנית מחוסר הודאות הזו שנכפתה עליה מתוך רצון. 

"את יודעת", אני אומר לה, "אני רוצה לעשות איתך כל כך הרבה דברים".

"אני יודעת", היא אומרת, "יש לנו זמן".

השעון לא עוצר, אפילו לא בשבילנו, אבל אני מעדיף להאמין למילים שלה. "ספרי לי מה את רוצה שאעשה לך, בזמן שאני חושב על מה אני רוצה לעשות".

היא מתחילה לספר לי, אבל אני לא באמת מקשיב. אני רק מסתכל עליה מדברת וחושב על כל הדברים שאני יכול, ועל כל הדברים שעוד מעט יקרו ושהיא כלל לא יודעת שהם עומדים לקרות, וככה היא אוהבת את זה, וכך גם אני.

"בזמן שהיית שם, כתבתי בראש פוסט", הוא אומר.

אני מחייכת אליו, כי נורא מתחשק לי לחייך, ושואלת - "איזה פוסט?"

בדרך כלל כשהוא אומר לי את המילים הללו, או דומות להן, ואני שואלת את השאלה הזו, או דומה לה, הוא לא עונה, או שהוא אומר לי להמתין בסבלנות ולגלות לבד, או שהוא מחייך את החיוך הלא-תקבלי!-נכון-שאת-רוצה-את-זה-עכשיו-נורא?-אז-לא-נורא-ועדיין-לא-תקבלי שלו. אבל לא הפעם.

"אני אכתוב פוסט על האופן בו כולן כותבות על איך הן מוצצות כך או אחרת, ואיך הן מפרטות מה הן עושות שם ואיך הן בדיוק מוצצות, וכמה שהן טובות בזה, וכמה שהן יודעות למצוץ זין באופן נפלא ממש, אבל אף אחת לא כותבת על התענוג האמיתי. על ליקוקי ביצים".

זה התחיל כשהוא ישן, הוא בטח יטען שזו לא שינה אלא רק נמנום, רק עצימת עיניים, רק מנוחה, רק מנוחה לעפעפיים, אבל זו היתה שינה. וחיבקתי אותו והיה לי נעים, ואז חיבקתי עוד ועוד, אבל בזהירות, כדי לא להפריע. ואז הלכתי לשירותים, כי שתיתי לא מעט. ואז חזרתי וחיבקתי בעדינות. הוא עדיין ישן, כלומר עצם עיניים. בשלב מסוים החלטתי לשעשע את עצמי במשחק האהוב "מירוץ עם ביצה על כף", רק בלי מירוץ ובלי כף. זה היה איטי, איטי במתכוון, איטי שלא על מנת להפריע את מנוחת השכנים. זה היה איטי ומענג, התייחדות שקטה ועדינה, ולא רציתי שזה יפסק, אבל רציתי לעלות למעלה ולחבק אותו שוב, ולהגיד לו שטוב לי כל כך. אני רק יכולה לנחש מה עבר לו בראש בזמן שהוא התעורר לתוך התענוג הזה. ואולי הוא גם יכתוב.

לפגישות בעבודה יש סגנון מסוים, שתלוי כמובן בסוג העבודה ובאופי העובדים. בדרך כלל מדובר בפגישות שמתחילות מנומנמות, בעיקר אם הן מתקיימות בשעות בהן אנשים רק מתחילים להתעורר למרות שהם כבר התמודדו עם שעת הפקק היומית שלהם, ומגבשות אופי מקצועי למדי ככל שהשעה מתאחרת ולאנשים נמאס כבר לשבת ולדבר, בעיקר כשהם צריכים ללכת ולעבוד ממש. אבל לפעמים פגישות בעבודה נראות קצת אחרת, בעיקר אם הן מרובות משתתפים (לפחות באופן יחסי), ובעיקר אם אחד מהמשתתפים הוא גבר צעיר (באופן יחסי) ונאה (גם) שבחר לשבת לידי, ובמיוחד כשהוא הקפיד, לאורך כל הפגישה, לנעוץ את מבטו מתחת לשולחן, וליתר דיוק - בכפות הרגליים שלי.

כמובן שלא שמתי לב לכך בהתחלה. הייתי משוכנעת שהוא גולש-בסתר בסלולרי שלו, מתחת לשולחן, ולכן המבט שלו היה מכוון מטה. השפלתי גם אני את מבטי והצצתי; לא. הידיים שלו לא אחזו בדבר. תהיתי אולי מטפס עליי עכביש ארסי במיוחד שמרתק אותו, שעה שאני מחמיצה את מחזה האימה, אבל לא. הרגליים שלי נראו כרגיל. הרמתי את המבט וניסיתי להתרכז במהלך הפגישה, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שאותו בחור נשאר באותה תנוחה מוזרה בדיוק. ואז הבנתי; לפני חובב-בהונות, ללא ספק.

פתאום נתקפתי פרץ של ביישנות. אולי היתה זו מבוכה. ניסיתי להסתיר, באלגנטיות מבולגנת, את כפות הרגליים שלי מפניו, לשנות את הישיבה שלי כך שהיא תסתיר אותן ממבטו. אני מניחה שמי שהתבונן בי, ואני יודעת שהיה לפחות אחד כזה, הבחין בכך שאני חשה חוסר נוחות פתאומית. הייתי מודעת מאוד לעצמי, וזה עיצבן אותי. למה הבחור הזה, על תחביביו ותחומי העניין שלו, מרגיש נוח להתבונן בי, ואילו אני מפסידה חלק מהפגישה רק כי לא נעים לי. וממה לא נעים לי בדיוק? מעצמי? הרי אין שום דבר רע בכפות הרגליים שלי. אולי ממנו? בטח לא נעים לו שאני רואה אותו מתבונן בי, אבל זה הסיכון שהוא צריך לקחת כשהוא תוקע מבטים דרומית לקרסוליים שלי. הגנבתי מבט אליו, תהיתי אולי הוא נרדם בהקיץ תוך כדי מחשבות על לק, אבל המבט שלו היה מרוכז ונחוש, ועירני להפליא.

מעניין מהו הניק שלו. זה יכול להיות משעשע מאוד.

בכל פעם שהוא הולך, אני מבינה עד כמה רציתי שיבוא.

*

לפעמים אני לא אומרת לו שאני צריכה משהו, בעיקר כשמדובר במשהו שאני מעוניינת שהוא יעשה. לומר לו שאני מעוניינת לעשות משהו בשבילו? אין בעיה. לומר לו שאני רוצה לדבר על משהו? מעולה. לומר לו שאני מבקשת שהוא יעשה משהו בשבילי? גבירותי ורבותי, יש לנו מנצח. זו בעיה, אני יודעת. הכי קל לי להניח שהוא כבר יבין. איכשהו. מתישהו. בדרך קסם כלשהי. לא רק שזה לא עובד, אלא שזה מתסכל אותי ואותו גם יחד. הוא מנסה ללמד אותי כבר לא מעט זמן, להפסיק להאמין בכך שאחרים יודעים מה אני מרגישה ורוצה, שפשוט להניח שאם זה ברור לי אז זה ודאי ברור גם לאחרים, זה לא רעיון טוב. הוא צודק, אני יודעת, אבל קשה לי להיגמל מהרגלים רעים שכאלה.

אני פשוט מניחה (כן! שוב העניין הזה) שמי שמכיר אותי טוב, יודע מה אני צריכה, מה אני רוצה, מתי טוב לי ומתי רע לי. זה לא קורה. לעזאזל, אפילו אני לא יודעת מה אני צריכה לפעמים. ובכל זאת, אני לפעמים מקווה (אולי כדי שלא אצטרך לבקש ממש) שהוא ידע, שהוא יבין, שהוא ינחש אותי. 

אחרי שיחה שהיתה לנו, בה דיברנו אבל גם שתקנו וחשבנו, אמרתי לו מה אני רוצה ומבקשת. והוא חשב על זה. ואז התחבקנו מאוד.

מאוד רציתי שיבוא.

"ואם אני אשמין קצת?"

"זו תהיה בעיה".

נו, הוא בטח צוחק איתי.

"ברצינות?"

"כן, ברצינות".

"באמת? זה יפריע לך עד כדי כך?"

"כן".

אני שותקת. נדמה לי שאני מרגישה את הפרצוף המודאג מתגנב אליי. אני שונאת להיות במצב הזה. אני מחליטה לומר משהו, וכל מה שיוצא לי זה:

"לא, ברצינות".

הוא שותק בחזרה, ובזמן שהוא שותק אני מנסה לדמיין את האפשרות בה אני משמינה בחמישה קילוגרמים ונאלצת להשיל מעצמי מאסטרמיינד שלם. בסוף הוא מסיים לשתוק ואומר בשקט:

"אני מתכוון לזה".

אוי. 

"באמת?"

"כן".

אני שותקת. הוא שותק בחזרה. נדמה לי שאני שומעת אותו מחייך בצד השני של הקו. ואז, אחרי רבע שעה של שיחה שקשורה או לא, הוא אומר:

"אני לא מבין איך חשבת שאני מתכוון לזה ברצינות" ואז החיוך שלו כבר מתפשט וברור לחלוטין, ומצד שני - כבר הבנתי שאני לא מבינה לפעמים דברים שקשורים בו, ובכלל, דברים.

*

למאסטרמיינד יש קטע מעצבן כזה, בו הוא מצליח לעבוד עליי בלי להתאמץ. אני אומרת לו שזו בושה, שאני כזו תמימה, ומאמינה לכל סיפור שהוא מספר לי. אולי זה כי הוא שקרן מעולה, אולי זה כי אני בוחרת שלא לפקפק בדברים שהוא אומר ופשוט לקחת את הדברים כפי שהם מוגשים לי. ועדיין, זה מעצבן אותי, העובדה שאני מתעצבנת או מתעצבת או דואגת בגלל דברים שאין שום סיבה להתייחס אליהם ברצינות הזו, למרות שהם לא היו ולא נבראו. והוא דווקא מאושר לגמרי, והדרך בה הוא מתמלא בשמחה וסיפוק עצמי כשהוא מצליח להשתעשע בי גורמת לי לחשוב שאולי זה דווקא לא כל כך נורא שאני כזו, ושהוא מחבב אותי למרות ואולי (גם) בגלל.

כבר כמה שעות שאני מנסה להבין מה עובר עליי בדיוק היום, מנסה ולא מצליחה. אם אני מחליטה להיות כנה לגמרי, אני חייבת להודות שזה לא רק היום, ושלא מדובר רק בכמה שעות. 

במסגרת משהו שלא קשור כלל לאתר הזה (ולסטיות משובבות הנפש שמתרחשות בסביבתו), אני נדרשת לשוחח עם אנשים ולהבין דברים שהם מעבר למילים שנוח להם לומר; לנסות להבין מה קורה מעבר לדברים הגלויים לעין. וזה לא קל, לעזאזל, זה לא קל. הבעיה היא שזה לא קל לא רק כשזה נוגע לאחרים, אלא גם לעצמי. הנה, במשך כמה שעות ניסיתי ולא הצלחתי להבין מה אני מרגישה.

אני מצליחה לגרד רק תחושת עצב. יש פה כמה עניינים לא פתורים שמטרידים אותי, ומעכירים לי את מצב הרוח. אני נאבקת בכך, לפעמים אפילו מנצחת, אבל כרגע אני מבואסת למדי. אני חוששת שאם אמשיך לחפור בתחושות, אגיע למקומות אפלים מדי, מיואשים ורעים. מאוד לא מתחשק לי להגיע לשם, אז אני אתרכז בלהניח את הכל בצד ולנסות שוב מחר.

מתחשק לי לא להסתכל, אבל אני לא מסוגלת. קודם ניסיתי, אבל קיבלתי את התחושה הזו שהיתה לי תמיד בטקסים בבית הספר, אז כולם עומדים בצפירה ומתבוננים בנעליים של עצמם, ומתנדנדים מצד לצד בלי יכולת למצוא את האיזון. אני לא יודעת האם הוא מודע לכל זה. אני עומדת מאחורי הכסא שלו, ועושה הכל כדי לא להסתכל על המסך. פתאום הוא משמיע גיחוך כזה, כאילו שהוא מחייך בקול, בכוונה, כדי שאשמע, ואולי זה בכלל לא בכוונה. אני מתאפקת לא לשאול את עצמי למה הוא מחייך, ולא מצליחה.

"היא משעשעת אותי".

יופי. זה מאוד נחמד שהיא משעשעת אותו. מאוד מאוד נחמד. 

שוב הוא משמיע את הקול הזה. אני לא שואלת אותו האם היא שוב משעשעת.

"מה את אומרת", הוא פונה אליי בלי להסתכל לכיווני. אני ממשיכה לא להסתכל על המסך, ורק מגניבה לכיוון מדי פעם מבטים, כמעט מסתכלת אבל לא באמת. האינטונציה שלו היא לא של שאלה, לכן אני לא עונה, וממילא אין לי מה לומר.

הוא מסתובב אליי. לפחות זה מה שנדמה לי, אבל די מהר אני מבינה שהוא פשוט מתרומם מהכסא וצועד לעבר החלון. "היא אומרת שהיום זה היום הראשון של האביב, נדמה לי שהיא צודקת", הוא מציץ החוצה דרך שלבי התריסים, ואז סוגר אותם ופותח את החלון לרווחה. "תראי איזה יופי, איזה יופי". השמש מתפרצת לתוך החדר, בדיוק כמו אתמול, אז באמת היה היום הראשון של האביב. ובאיזו ידענות היא ודאי מספרת לו את כל הסיפורים שלה, וממציאה וטועה וגורמת לו ללכת לכיוון החלון בלי להסתכל עליי בכלל. הוא מתבונן ארוכות בנוף, שכולל את הכביש שכרגע חוסמת בו משאית גדולה את התנועה, ושלוש מכוניות מצפצפות מאחוריה, רק שלנהג לא אכפת. השכנה מתחתינו בטח סוגרת עכשיו את כל החלונות, כדי שהתינוק שלה לא יתעורר, והשכן מהקומה הראשונה בטח יורד למטה כדי לקלל אותם כמו שהוא אוהב לעשות, והוא, לבוש בתחתונים, עומד מול החלון ומתפעל מהיום השני של האביב. "את מריחה את הפריחה?", הוא שואל וממהר להוסיף - "אני אשאל אותה האם היא מריחה". אני מריחה את הסולר של המשאית למטה, ואת הכעס והקנאה שבוערים בי באש גדולה.

היא כנראה יושבת לה בדירה הקטנה שלה בירושלים, עם החלון שצופה ישר לתוך האביב, ורוח נעימה נכנסת ומזיזה באיטיות את הוילונות המעוצבים שלה, והיא אוספת את השיער הארוך שלה בקוקו מהודק ולא מבחינה שרצועת הבד הדקה של הכתפיה שלה נפלה, כי היא רק עסוקה בלהקסים אותו בסיפורי היום הראשון של האביב. אני מגניבה מבט לכיוון המסך, רק כדי לוודא שאני צודקת, אבל עוצרת את עצמי באמצע. הוא משמיע את הקול המחויך שלו. 

"אני יכולה ללכת?", אני שואלת בשקט.

"לאן יש לך ללכת?", הוא שואל בחזרה, לא מזיז את המבט.

"לא יודעת", אני ממלמלת, "אולי לירושלים".

"ירושלים", הוא אומר באיטיות ומסתובב לעברי, מושך אותי למטה, ומניח את הראש שלי על ברכיו. הנהגים למטה ממשיכים לצפור.

"אין לי זמן היום. אני חושב שאני אאלץ לזיין אותך עכשיו".

לפעמים מתחשק לי דווקא לזרוק אבנים על הים. לפעמים מתחשק לי לעשות דברים שרק אני מבין. זה כמובן לא מדויק לגמרי, כי יש עוד אנשים שמבינים אותם, אפילו בזמן אמת, ויש כאלה שיבינו רק אחרי זמן מסוים. את זה אני אוהב במיוחד, לדעת שרק עוד כמה שבועות, חודשים או שנים, מישהו יזכר במשהו שאמרתי ויגיד - איזה מטומטם אני שלא הבנתי את זה. אפשר גם בלי ה"מטומטם", אבל זה פשוט יותר כיף ככה. ולפעמים מתחשק לי לזרוק אבנים על הים. בסדר, אז הוא שקט, זה לא אומר שאני צריך לשמור עליו ככה. זה מעניין להרעיד אותו, לטלטל כמה עניינים שם, להבהיר לכל מי שזקוק להבהרה שהרוגע והשלווה האלה הם לא משהו שהובטח למישהו. אז המים חוטפים את המכה שלהם, ומשם האבן צוללת ונקודת הפגיעה הולכת ונפתחת ונפרשת כמו מצנח שקיבל את הסימן שלו ויודע מה לעשות מכאן והלאה.

לפעמים מתחשק לי דווקא לזרוק אבנים על הים.

גם כשהיא מחבקת אותי בחיבוק הקבוע שלה, של רגל שמתקפלת בברך ועולה על שלי, של ראש שמוצא את המקום שלו בין הסדין לזרוע שלי, של יד שמונחת עליי ועוטפת את הבטן שלי ומגיעה עד למותן - לפעמים מתחשק לי להרעיד אותה קצת. לא תמיד, לפעמים נעימה לי השלווה הזו, אבל לפעמים היא מציקה ומגרדת אותי, ומתחשק לי לעשות משהו, ואני יודע היטב מה לעשות, כדי לראות בהילוך איטי את הפגיעה של האבן.

"את יודעת שזה לא משהו נגדך", אני מלטף לה את השיער כדי להרגיע אותה, כי זה יותר מעניין ככה. "זה פשוט משהו שמעניין אותי, תביני אותי".

אני מרגיש את הגוף שלה מתקשח מולי. היא משתדלת שלא אשים לב, אבל זה מאוחר מדי. אני כבר יודע. אני ממשיך ללטף אותה, בעדינות רבה. היא בטח מתכננת מה לומר, אבל שותקת בינתיים. אני ממשיך ללטף. "אבל אני לא אוהבת את זה", היא אומרת לבסוף. הנחתי שהיא תגיד את זה. כמובן שהיא יכולה היתה לומר את זה גם בהמשך, אבל עכשיו זו הזדמנות טובה כמו כל הזדמנות אחרת. אני מפסיק לרגע עם הליטוף האיטי ומתבונן בה, מנסה להבין מה באמת עובר לה בראש.

"את חושבת שזה משנה?"

"אם אני אוהבת את זה? בטח שזה משנה". נדמה לי שאני שומע עלבון קטן בקול שלה. ידעתי שהיא תגיב באופן הזה. או שהיא ממש צפויה, או שאני מכיר אותה מצוין.

"לא, זה לא משנה", אני אומר וממשיך להסתכל עליה. "את יודעת למה זה לא משנה?", אני אפילו לא מחכה לתשובה, "כי את רוצה את מה שטוב לי, גם אם זה לא נוח לך".

אני רואה אותה נאבקת עם המילים. חבל שהיא נאבקת כל כך, אני הרי יודע מה היא עומדת לומר. במחשבה שניה - שתיאבק. זה הרבה יותר נחמד ככה.

"כן", היא אומרת, מנסה לבלוע את הכעס שלה. "זה באמת לא נוח לי".

"אבל זה לא משנה האם זה לא נוח לך, נכון?", אני מעביר את האצבעות שלי על הפנים שלה, ובאיטיות יורד לכיוון הפטמה הימנית שלה. הפנים שלה עצובות, אני רואה את זה בזוית השפתיים שלה. היא מנסה להנהן, אבל לא מצליחה. לפעמים מתחשק לי לזרוק אבנים על הים, אבל אני צובט את הפטמה שלה במקום. חזק. 

"את יודעת את מי ראיתי היום ברחוב?"

אני מתיישרת על הספה. "את מי?"

"את אפרת. זה לא יאמן עד כמה היא יפה".

אני מתבוננת בו, מנסה לנחש עד כמה היא יפה.

"אפשר לחשוב שהשנים יעשו לה משהו, אבל כלום. היא פשוט יפה. היתה יפה פעם, ויפה היום. ככה זה", הוא מחייך לעצמו וממלמל עוד "איזה יפה שהיא" אחד או שניים.

יש לו איזה קטע עם בחורות יפות, וגם כאלה שהיו בחורות יפות והפכו לנשים יפות. "והיא גם ממש חמודה, כמעט מצאנו את עצמנו באיזה בית קפה, אבל מיהרתי נורא".

בית קפה. "אבל קבענו לדבר, זה לא בסדר איך שאני מרשה לה לברוח לי". אני מחייכת אליו, למרות שבאמת לא מתחשק לי לחייך. למה הוא צריך לקבוע איתה בבית קפה? על מה יש להם כבר לדבר? בסדר, אז פעם היה להם איזה משהו, אבל זה היה אז, ומאז קרו הרבה דברים. "את לא מקנאה או משהו, נכון?".

"מה פתאום מקנאה", אני עונה במהירות. "אין לי שום סיבה לקנא".

"את צודקת, באמת שאין לך סיבה. זה לא שאני עומד לעשות איתה משהו, למרות שאני חייב להודות שיש בה משהו מאוד מושך".

אני בולעת את הרוק.

"והיא באמת יפה. אני לא יודע האם אלה העיניים שלה, החיוך שלה, או הציצים שלה, אבל באמת לא הצלחתי להפסיק להסתכל עליה".

יופי. אני שמחה.

"בסוף הפסקתי, כי לא נעים, אבל אני מניח שאני לא היחיד שמסתכל עליה ככה. היא באמת יפה נורא".

אני תוהה האם היא באמת כזו יפה, או שהוא סתם רוצה לגרום לי לקנא. אחר כך אני מתחילה לתהות האם הוא חושב שגם אני יפה, ואם כן, למי הוא מספר את זה, ואם לא - אז למה לעזאזל אני לא כזו יפה. זו בטח אשמת ההורים שלי.

אחרי חצי שעה אני שוכחת מזה. אחרי שעתיים אני נזכרת שוב.

"תגיד, היא באמת יפה?", אני פונה אליו כשהוא יוצא מהמקלחת.

הוא מסתכל עליי בתמהון. "על מה את מדברת?"

אם הוא מעמיד פנים, הוא עושה את זה ממש טוב. "על אפרת", אני פולטת בשקט.

חיוך מתפשט עליו. "וואו. היא ממש יפה. את לא מבינה עד כמה".

הוא פונה לארון, לבחור בגדים. אני נכנסת לחדר האמבטיה וסוגרת את הדלת. אני מקווה שנשארו לי מים חמים.