לפעמים מתחשק לי דווקא לזרוק אבנים על הים. לפעמים מתחשק לי לעשות דברים שרק אני מבין. זה כמובן לא מדויק לגמרי, כי יש עוד אנשים שמבינים אותם, אפילו בזמן אמת, ויש כאלה שיבינו רק אחרי זמן מסוים. את זה אני אוהב במיוחד, לדעת שרק עוד כמה שבועות, חודשים או שנים, מישהו יזכר במשהו שאמרתי ויגיד - איזה מטומטם אני שלא הבנתי את זה. אפשר גם בלי ה"מטומטם", אבל זה פשוט יותר כיף ככה. ולפעמים מתחשק לי לזרוק אבנים על הים. בסדר, אז הוא שקט, זה לא אומר שאני צריך לשמור עליו ככה. זה מעניין להרעיד אותו, לטלטל כמה עניינים שם, להבהיר לכל מי שזקוק להבהרה שהרוגע והשלווה האלה הם לא משהו שהובטח למישהו. אז המים חוטפים את המכה שלהם, ומשם האבן צוללת ונקודת הפגיעה הולכת ונפתחת ונפרשת כמו מצנח שקיבל את הסימן שלו ויודע מה לעשות מכאן והלאה.
לפעמים מתחשק לי דווקא לזרוק אבנים על הים.
גם כשהיא מחבקת אותי בחיבוק הקבוע שלה, של רגל שמתקפלת בברך ועולה על שלי, של ראש שמוצא את המקום שלו בין הסדין לזרוע שלי, של יד שמונחת עליי ועוטפת את הבטן שלי ומגיעה עד למותן - לפעמים מתחשק לי להרעיד אותה קצת. לא תמיד, לפעמים נעימה לי השלווה הזו, אבל לפעמים היא מציקה ומגרדת אותי, ומתחשק לי לעשות משהו, ואני יודע היטב מה לעשות, כדי לראות בהילוך איטי את הפגיעה של האבן.
"את יודעת שזה לא משהו נגדך", אני מלטף לה את השיער כדי להרגיע אותה, כי זה יותר מעניין ככה. "זה פשוט משהו שמעניין אותי, תביני אותי".
אני מרגיש את הגוף שלה מתקשח מולי. היא משתדלת שלא אשים לב, אבל זה מאוחר מדי. אני כבר יודע. אני ממשיך ללטף אותה, בעדינות רבה. היא בטח מתכננת מה לומר, אבל שותקת בינתיים. אני ממשיך ללטף. "אבל אני לא אוהבת את זה", היא אומרת לבסוף. הנחתי שהיא תגיד את זה. כמובן שהיא יכולה היתה לומר את זה גם בהמשך, אבל עכשיו זו הזדמנות טובה כמו כל הזדמנות אחרת. אני מפסיק לרגע עם הליטוף האיטי ומתבונן בה, מנסה להבין מה באמת עובר לה בראש.
"את חושבת שזה משנה?"
"אם אני אוהבת את זה? בטח שזה משנה". נדמה לי שאני שומע עלבון קטן בקול שלה. ידעתי שהיא תגיב באופן הזה. או שהיא ממש צפויה, או שאני מכיר אותה מצוין.
"לא, זה לא משנה", אני אומר וממשיך להסתכל עליה. "את יודעת למה זה לא משנה?", אני אפילו לא מחכה לתשובה, "כי את רוצה את מה שטוב לי, גם אם זה לא נוח לך".
אני רואה אותה נאבקת עם המילים. חבל שהיא נאבקת כל כך, אני הרי יודע מה היא עומדת לומר. במחשבה שניה - שתיאבק. זה הרבה יותר נחמד ככה.
"כן", היא אומרת, מנסה לבלוע את הכעס שלה. "זה באמת לא נוח לי".
"אבל זה לא משנה האם זה לא נוח לך, נכון?", אני מעביר את האצבעות שלי על הפנים שלה, ובאיטיות יורד לכיוון הפטמה הימנית שלה. הפנים שלה עצובות, אני רואה את זה בזוית השפתיים שלה. היא מנסה להנהן, אבל לא מצליחה. לפעמים מתחשק לי לזרוק אבנים על הים, אבל אני צובט את הפטמה שלה במקום. חזק.
