"את יודעת את מי ראיתי היום ברחוב?"
אני מתיישרת על הספה. "את מי?"
"את אפרת. זה לא יאמן עד כמה היא יפה".
אני מתבוננת בו, מנסה לנחש עד כמה היא יפה.
"אפשר לחשוב שהשנים יעשו לה משהו, אבל כלום. היא פשוט יפה. היתה יפה פעם, ויפה היום. ככה זה", הוא מחייך לעצמו וממלמל עוד "איזה יפה שהיא" אחד או שניים.
יש לו איזה קטע עם בחורות יפות, וגם כאלה שהיו בחורות יפות והפכו לנשים יפות. "והיא גם ממש חמודה, כמעט מצאנו את עצמנו באיזה בית קפה, אבל מיהרתי נורא".
בית קפה. "אבל קבענו לדבר, זה לא בסדר איך שאני מרשה לה לברוח לי". אני מחייכת אליו, למרות שבאמת לא מתחשק לי לחייך. למה הוא צריך לקבוע איתה בבית קפה? על מה יש להם כבר לדבר? בסדר, אז פעם היה להם איזה משהו, אבל זה היה אז, ומאז קרו הרבה דברים. "את לא מקנאה או משהו, נכון?".
"מה פתאום מקנאה", אני עונה במהירות. "אין לי שום סיבה לקנא".
"את צודקת, באמת שאין לך סיבה. זה לא שאני עומד לעשות איתה משהו, למרות שאני חייב להודות שיש בה משהו מאוד מושך".
אני בולעת את הרוק.
"והיא באמת יפה. אני לא יודע האם אלה העיניים שלה, החיוך שלה, או הציצים שלה, אבל באמת לא הצלחתי להפסיק להסתכל עליה".
יופי. אני שמחה.
"בסוף הפסקתי, כי לא נעים, אבל אני מניח שאני לא היחיד שמסתכל עליה ככה. היא באמת יפה נורא".
אני תוהה האם היא באמת כזו יפה, או שהוא סתם רוצה לגרום לי לקנא. אחר כך אני מתחילה לתהות האם הוא חושב שגם אני יפה, ואם כן, למי הוא מספר את זה, ואם לא - אז למה לעזאזל אני לא כזו יפה. זו בטח אשמת ההורים שלי.
אחרי חצי שעה אני שוכחת מזה. אחרי שעתיים אני נזכרת שוב.
"תגיד, היא באמת יפה?", אני פונה אליו כשהוא יוצא מהמקלחת.
הוא מסתכל עליי בתמהון. "על מה את מדברת?"
אם הוא מעמיד פנים, הוא עושה את זה ממש טוב. "על אפרת", אני פולטת בשקט.
חיוך מתפשט עליו. "וואו. היא ממש יפה. את לא מבינה עד כמה".
הוא פונה לארון, לבחור בגדים. אני נכנסת לחדר האמבטיה וסוגרת את הדלת. אני מקווה שנשארו לי מים חמים.
