מתחשק לי לא להסתכל, אבל אני לא מסוגלת. קודם ניסיתי, אבל קיבלתי את התחושה הזו שהיתה לי תמיד בטקסים בבית הספר, אז כולם עומדים בצפירה ומתבוננים בנעליים של עצמם, ומתנדנדים מצד לצד בלי יכולת למצוא את האיזון. אני לא יודעת האם הוא מודע לכל זה. אני עומדת מאחורי הכסא שלו, ועושה הכל כדי לא להסתכל על המסך. פתאום הוא משמיע גיחוך כזה, כאילו שהוא מחייך בקול, בכוונה, כדי שאשמע, ואולי זה בכלל לא בכוונה. אני מתאפקת לא לשאול את עצמי למה הוא מחייך, ולא מצליחה.
"היא משעשעת אותי".
יופי. זה מאוד נחמד שהיא משעשעת אותו. מאוד מאוד נחמד.
שוב הוא משמיע את הקול הזה. אני לא שואלת אותו האם היא שוב משעשעת.
"מה את אומרת", הוא פונה אליי בלי להסתכל לכיווני. אני ממשיכה לא להסתכל על המסך, ורק מגניבה לכיוון מדי פעם מבטים, כמעט מסתכלת אבל לא באמת. האינטונציה שלו היא לא של שאלה, לכן אני לא עונה, וממילא אין לי מה לומר.
הוא מסתובב אליי. לפחות זה מה שנדמה לי, אבל די מהר אני מבינה שהוא פשוט מתרומם מהכסא וצועד לעבר החלון. "היא אומרת שהיום זה היום הראשון של האביב, נדמה לי שהיא צודקת", הוא מציץ החוצה דרך שלבי התריסים, ואז סוגר אותם ופותח את החלון לרווחה. "תראי איזה יופי, איזה יופי". השמש מתפרצת לתוך החדר, בדיוק כמו אתמול, אז באמת היה היום הראשון של האביב. ובאיזו ידענות היא ודאי מספרת לו את כל הסיפורים שלה, וממציאה וטועה וגורמת לו ללכת לכיוון החלון בלי להסתכל עליי בכלל. הוא מתבונן ארוכות בנוף, שכולל את הכביש שכרגע חוסמת בו משאית גדולה את התנועה, ושלוש מכוניות מצפצפות מאחוריה, רק שלנהג לא אכפת. השכנה מתחתינו בטח סוגרת עכשיו את כל החלונות, כדי שהתינוק שלה לא יתעורר, והשכן מהקומה הראשונה בטח יורד למטה כדי לקלל אותם כמו שהוא אוהב לעשות, והוא, לבוש בתחתונים, עומד מול החלון ומתפעל מהיום השני של האביב. "את מריחה את הפריחה?", הוא שואל וממהר להוסיף - "אני אשאל אותה האם היא מריחה". אני מריחה את הסולר של המשאית למטה, ואת הכעס והקנאה שבוערים בי באש גדולה.
היא כנראה יושבת לה בדירה הקטנה שלה בירושלים, עם החלון שצופה ישר לתוך האביב, ורוח נעימה נכנסת ומזיזה באיטיות את הוילונות המעוצבים שלה, והיא אוספת את השיער הארוך שלה בקוקו מהודק ולא מבחינה שרצועת הבד הדקה של הכתפיה שלה נפלה, כי היא רק עסוקה בלהקסים אותו בסיפורי היום הראשון של האביב. אני מגניבה מבט לכיוון המסך, רק כדי לוודא שאני צודקת, אבל עוצרת את עצמי באמצע. הוא משמיע את הקול המחויך שלו.
"אני יכולה ללכת?", אני שואלת בשקט.
"לאן יש לך ללכת?", הוא שואל בחזרה, לא מזיז את המבט.
"לא יודעת", אני ממלמלת, "אולי לירושלים".
"ירושלים", הוא אומר באיטיות ומסתובב לעברי, מושך אותי למטה, ומניח את הראש שלי על ברכיו. הנהגים למטה ממשיכים לצפור.
