מטען עודף

יש ימים בהם אני ממש שמחה שלא-קיץ*, כי יש לי יותר מדי סימנים שקשה להסביר אותם.

*זה לא חורף, זה בטוח.

זה לא משנה איך מתחיל הזיון שלנו.

לפעמים הוא מתחיל בארוחת בוקר, כזו שאני מכינה תוך כדי שאני מתרחצת ומחליפה מצעים וסוגרת את התריסים בבית.

לפעמים הוא מתחיל בחיבוק ארוך ארוך ליד הדלת שהופך להליכה איטית ומחובקת לחדר השינה.

לפעמים הוא מתחיל בנשיקה ארוכה או המוני נשיקות זעירות ומתוקות שמקשטות אותנו כמו קונפטי.

לפעמים הוא מתחיל בנגיעות זהירות כדי שאף אחד לא יראה במכוניות שנוסעות לידנו.

לפעמים הוא מתפתח מהר, מרוב תשוקה. לפעמים הוא איטי ומהפנט.

זה לא משנה איך הזיון שלנו.

לפעמים הוא עדין, איטי ורגוע.

לפעמים הוא סוער עד טירוף.

לפעמים הוא כולל נשיכות שמכריחות אותי לשאוף שאיפות קטנות של אוויר ולהוציא אותו בצעקה.

לפעמים הוא שקט, כמעט בלי אף מילה.

לפעמים הוא גדוש במילים.

זה לא משנה איך זה מתחיל ואיך זה ממשיך, כי שנינו מחכים למה שקורה אחרי, לא פחות ממה שאנחנו מחכים לעניין עצמו.

אז הוא עובר לשכב לצדי, הידיים שלו עוטפות אותי כמו מתנה יקרה והעיניים שלו עצומות אך מתבוננות בי.

אני מתרפקת עליו, תופסת את המקום שהוא מכין עבורי, זה שהוא הכין בשבילי עוד לפני שבאתי.

הרגליים שלי נכרכות בשלו והמבט שלי נתלה בו, ואני בודקת שוב ושוב שאנחנו פה, ביחד, עד שאני נכנעת ועוצמת עיניים, נבלעת בתוך השלווה.

שנינו שוכבים מתחת לשמיכה, בלי לזוז. אני לא רוצה שזה יגמר. אני אפילו לא רוצה לחשוב על המחשבה הזו, כדי שגם היא לא תעכיר את הרוגע שאני נתונה בו. אני מוצאת את עצמי מחייכת ואז מתבוננת בו, למרות שאני יודעת שהוא מתנמנם, אני מרגישה את זה בנשימות שלו, שכל אחת מהן יקרה לי ומיוחדת בעיניי. בשלב מסוים הוא מסתובב, מניח לי להחזיק אותו מאחור. אין בזה שום דבר מיני, רק חיבוק ארוך ועוטף. אני מניחה את הראש על הגב שלו ונושמת את הריח. אני אוהבת אותך, אני לוחשת כדי לא להעיר אותו, ומדמיינת אותו מחבק אותי חזק, בדיוק כפי שחיבק אותי קודם, בדיוק כפי שיחבק אותי אחר כך. אבל בינתיים, אני נזהרת לא להפר את השלווה הנפלאה הזו.

כמה שזה טוב.

עוברים עליי ימים לא קלים. זה אמנם לא קשור כלל לכלוב, אבל זה לא באמת משנה היכן אני כותבת את זה, כל עוד אני כותבת את זה.

עוברים עליי ימים לא קלים. כשהייתי קטנה, אמא שלי תמיד אמרה לי "יכול להיות יותר גרוע". בהתחלה זה נראה לי הגיוני, אבל ככל שהתבגרתי, הבנתי שהאמירה הזו לא מוצאת חן בעיניי כלל. היא נראתה לי אמירה חסרת טעם, שלא מתמודדת עם המציאות ורק מתמקדת בכמה רע יותר זה יכול להיות, ואם המצב יכול להיות אפילו יותר גרוע, אז אני ודאי צריכה להיות מאושרת בחלקי. אתמול היא אמרה לי שוב את אותו משפט, ואז כבר לא יכולתי להתאפק, ואמרתי לה שזה לא באמת משנה האם זה יכול להיות יותר גרוע, אם קשה לי עכשיו, בנקודה הזו. אולי היא רק ניסתה להציע עזרה, אבל זו לא באמת עזרה, וזה אפילו לא ניחם אותי, סתם אמירה שאומרים כי צריך לומר משהו.

עוברים עליי ימים לא קלים. יש תקופות כאלה, בהן העניינים נראים כהולכים לכיוון טוב, והאופטימיות זורחת לי מהאוזניים, והכל נראה מאושר ומצייץ ופורח. ואז פתאום הכיוון משתנה, ודברים שחשבתי שמתפתחים לכיוון מסוים מתגלים כפחות חיוביים, ואני יודעת שהדבר הנכון לעשות הוא לשמור על אופטימיות, לא לשקוע בתוך מחשבות מבואסות אלא דווקא להאמין בכיוון הטוב אליו ראיתי שהדברים מתקדמים, אבל נורא קשה לי לעשות את זה. וזה מבאס אפילו יותר.

עוברים עליי ימים לא קלים. והם יגמרו בקרוב. הדברים ישתפרו, אולי בקצב איטי ואולי לא באופן בו הייתי רוצה לראות אותם מתרחשים, אבל הם ישתפרו. אני יודעת.

"זה לא נוח לי".

אני מסתכל עליה. כן, נראה שלא נוח לה. לא שהבטחתי לה שיהיה נוח. היא לא העלתה את העניין וממילא לא הייתי מבטיח לה נוחות, כך שתמוה למדי למה היא טורחת לציין באוזניי שלא נוח לה. 

"אני יכולה להסתובב?"

זו שאלה מטופשת כמובן. היא יכולה, ודאי שהיא יכולה. טכנית לפחות. היא לא קשורה, לא אזוקה ולא עטופה בניילון נצמד כמו סנדוויץ' של תחנות דלק, כך שהיא יכולה להסתובב. מצד שני, אמרתי לה שאסור לה להסתובב, כך שהתשובה היא לא. "לא", אני מסכם את המחשבה בקול. 

כבר שלושה ימים שאני מחכה לשמש הזו, בחורף המזדיין הזה שמביא איתו רק עננים ואפילו לא טיפת גשם. והיא, אני יודע שהיא אוהבת את כל הסגריריות הזו, עם המגפיים שלה שהזמינה מדוד שלה שבדיוק חזר מאיטליה, עם הצעיפים האלה שהיא קושרת מעל המעיל ואז מכניסה קצת לתוכו, ואז מוציאה עוד קצת החוצה כדי שזה יראה חסר מאמץ או משהו לא ברור אחר, ועם השיער שהיא לא אוספת כי זה מחמם לה את העורף, למרות שאני אוהב את הקוקו הגבוה שלה, בעיקר כי אני יכול לאחוז בו כמו ידית הילוכים ידנית לגמירה שלי, כזו שמתחילה בראשון ונגמרת בניוטרל ובזרע בתוך הפה שלה ולפעמים קצת על הסנטר. אבל עכשיו יש שמש, ולמרות שזה לא נוח לה, עדיין יש שמש.

היא מנסה להסתכל עליי. זה לא פשוט, בהתחשב בכך שהיא שוכבת על הגב ואני נמצא ממש מאחוריה. "את חייבת להיות סבלנית, זה לא יצליח אחרת. יש דברים שדורשים סבלנות. תחשבי על זה כסוג של מרק עוף", אני מחייך לעצמי. דימוי יפה.

"מה בדיוק נראה לך פה כמו מרק עוף?", היא מתרגזת, אבל בשקט, כאילו שהיא מתלבטת מה כדאי לה לעשות.

"הסבלנות. שני הדברים דורשים סבלנות. את מבינה שיש דברים שאי אפשר לזרז אותם נכון? ואל תכניסי לעניין בכלל סיר לחץ, כי אני לא מאמין בקיצור הליכים, הם תמיד גורמים לעניינים להיות חסרי טעם, ולא רק בנוגע למרק".

לא שהגג שלה הוא לוקיישן אידיאלי. יש בניינים גבוהים יותר שמסתירים את השמש בשעות מסוימות, והצמחים שהיא שכחה להשקות כי אין טעם להשקות בחורף כבר נבלו, והפופים שהיו זרוקים על המחצלת התמלאו בעובש, אבל אני לא בררן. יש דברים שאני צריך להשיג, גם אם אני צריך להתאמץ כדי להשיגם.

"אני לא בטוחה שזה עובד ממילא", היא מנסה אותי. אני לא מתפתה. "נראה לי שהשמש לא חזקה מספיק. אפשר לנסות שוב בקיץ", היא ממשיכה.

אני שותק. אני לא לתכוון להמתין עד לקיץ, כשאני רוצה את זה עכשיו. היא שולחת יד אחורה, מנסה ללטף אותי, לגעת בי, לא יודע מה. מכיוון שאין לה מושג בדיוק היכן אני יושב, היד שלה מלטפת את האוויר. זה משעשע אותי. "נעים לך ככה?", אני מתגרה בה. עכשיו תורה לשתוק.

אחרי עשרים דקות אני מרים את הראש מהספר ומתבונן בה. אני תוהה האם היא נרדמה. ידה הימנית מכסה את העיניים שלה, יד שמאל מוטלת בעדינות לאורך הגוף, והפנים שלה בהירות, בהירות מדי, ושלוות כל כך, באופן שמעורר בי חשק לנשק את הצוואר שלה ברכות או לנשוך אותה בדיוק באותו מקום. 

"נראה לך שזה מספיק?", אני מתרומם לעברה, נזהר לא לחסום את השמש.

"אני לא יודעת. אני גם לא בטוחה שאפשר לראות את זה מיד, זה לא שאם תשב לידי תוכל לראות איך נולדים נמשים".

אבל זה בדיוק מה שאני רוצה. אני מושיט לה בקבוק מים קרים וחוזר להתיישב מאחוריה, אוסף אליי את הספר שלי. "יש לנו עוד שעתיים של שמש. אני מקווה שאת לא ממהרת".

שקשוקה.

בהתחלה לא שמעתי את הצלצול, המוזיקה היתה חזקה כל כך והמדריכה בסרטון לא הפסיקה לצעוק שאיי קן דו איט ושזה קשה אבל יש תוצאות, והטלפון ששכחתי על רטט נע כמה תנועות קטנות ובלתי מורגשות על השולחן עד שנדם. אחרי רבע לקחתי לעצמי הפסקת מים, ובדקתי את הטלפון. שיט, שיחה אחת שלא נענתה. דווקא ממנו. לפני רבע שעה. התקשרתי מיד.

"היי. מצטערת שלא עניתי, לא שמתי לב"

"למה את מתנשפת ככה?"

"התאמנתי".

הוא שתק מהצד השני. "זו הסיבה שלא ענית לי?"

"לא, ממש לא, כלומר כן. פשוט לא שמתי לב שהטלפון צלצל, שכחתי אותו על שק..."

"מה את לובשת?"

"אני באמצע האימון".

"זה נחמד, אבל לא ענית לי".

הסתכלתי על עצמי. טייטס כחולים שכבר הייתי צריכה להשליך מזמן, אבל אני שומרת כי הם ממש נוחים וממילא אף אחד לא רואה אותי לובשת אותם. גופיה ורודה עם הדפס מתקלף. גרביים לבנים קצרים. נעלי ספורט סגולות. "סתם, בגדים".

הוא המשיך לשתוק.

"למה אתה שואל?"

"סתם, שואל".

הזיעה טפטפה לי במורד המצח. הלכתי עם הטלפון למטבח, לקחת כוס מים. כמעט נפלתי על המגפיים שחלצתי יום קודם לכן מאוחר, ולא היה לי כוח לשים במקום. הרמתי אותם והנחתי אותם ליד הארון. תוך כדי המשכתי לדבר איתו, מחשבת מתי אוכל להמשיך עם האימון שנקטע במפתיע, ומפנה כלים מלוכלים אל הכיור. מעניין איך הגיעה קערת קורנפלקס למקלחת, ואיך זה שבתוכה מונח דווקא מזלג. פתחתי את התריס והחלון במטבח והנחתי לרוח להכנס פנימה, בתקווה שהיא תקרר אותי מעט. 

"אז, אתה מבין, אמרתי לו שהוא לא יכול לדבר אליי ככה גם אם הוא השכן שלי, ושזו לא אני שהניחה שקית זבל מטפטפת במעלית, לא שהוא מבין על מה אני מדברת, הוא הרי מרוכז רק בעצמו. יש אנשים כאלה, שלא משנה כמה שתנסה להסביר להם, הם יהיו משוכנעים שדווקא הם צודקים, ולא משנה שאין לזה קשר למציאות. אני נשבעת לך שבפעם הבאה...שניה, מישהו דופק בדלת".

הצצתי בחור ההצצה. שיט, איך הוא הגיע לפה עכשיו? ולמה הוא לא אמר לי כלום? שיט. כל כך שיט. אני מקווה שלא אמרתי את ה"שיט" הזה בקול, זה יכול להיות בלתי נעים. התלבטתי מה לעשות. הוא, מצדו, שתק בסטריאו - מהצד השני של הדלת ומהצד השני של השפופרת. 

פתחתי את הנעילה של הדלת.

הוא נכנס פנימה והתבונן בי. רציתי למות. הייתי רטובה מזיעה, בבגדים מצחינים, שיער שניסה להיות אסוף ומבט מבולבל.

"שניה, תן לי ללכת רגע להתארגן, לא ידעתי שאתה בא, למה לא אמרת לי שאתה בא?", ניסיתי לקחת צעד אחורה ולהמלט אל חדר השינה.

הוא הושיט יד ואחז בי. התפללתי שהידיים שלי לא מיוזעות באופן שיגעיל אותו. לעזאזל, הגעלתי את עצמי. למה הוא לא אמר לי שהוא בא?

"את לא הולכת לשום מקום".

"אבל הייתי באמצע, אני צריכה להתרחץ, אני צריכה להחליף בג..."

"את לא הולכת לשום מקום, כבר אמרתי".

תפסתי את עצמי כמעט רוקעת ברגל על הרצפה מרוב תסכול. מזל שהוא לא שם לב, הייתי עלולה לקבל את המבט הזה, ששמור לבנות ארבע.

"תני לי להסתכל עליך". לא, בבקשה שלא יסתכל עליי. אם אפשר, שיבקש ממני לזוז קצת, ואז עוד קצת, וישלח אותי להתרחץ. אולי אפילו יעמוד ויתבונן בי מתרחצת, זה יכול להיות נחמד, אבל בבקשה שלא יסתכל עליי עכשיו. ניצלתי את עניין הזיעה והרמתי את הגופיה כך שהיא כיסתה את העיניים שלי וחשפה מעט מהבטן. ניגבתי את המצח באיטיות מופרזת. קיוויתי שכשאחזיר את הגופיה למקום, העיניים שלו תהיינה תקועות במקום אחר, נניח בטלפון שלו, הרי תמיד יש לו שיחות טלפון חשובות שהוא צריך לטפל בהן. וגם מיילים. והודעות. ובכלל, דברים לא מיוזעים. הצצתי בו. העיניים שלו בחנו אותי בעניין.

"מעולם לא ראיתי אותך מתאמנת, וגם לא אחרי אימון". אולי יש סיבה! אולי אני נראית נורא עכשיו, ואולי אני לא רוצה שיסתכלו עליי כשאני נראית כל כך לא מושכת! ניסיתי למלמל משהו נונשלנטי, אבל כנראה שלא הצלחתי.

"מה אמרת?"

"שום דבר. אני יכולה ללכת להתרחץ?"

"כשאני אגיד. תסתובבי רגע".

הסתובבתי באיטיות. רגע, אלה לא הטייטס שיש להם קרע קטן באזור הטוסיק, נכון? כי יש לי שניים שנראים כמעט זהים, למעט הקרע. אני כמעט בטוחה שאלה לא עם הקרע, כלומר מאוד מקווה.

"חמוד, הקרע הזה".

שיט.

"מעניין אילו תחתונים את לובשת, הקרע הזה לא מספיק גדול".

לא. רק לא התחתונים. אני לובשת אותם מאז אתמול, והם מריחים כמו מישהי שלבשה תחתונים כל הלילה ואז הלכה איתם בבוקר לעבודה, ואז חזרה והזיעה בהם ממש טוב, כי אין טעם להחליף אותם לפני האימון, נכון? שיט. 

הוא הפשיל לי את המכנסיים בקושי. הטייטס האלה צמודים מדי מרוב סיבובים במייבש וצמודים אפילו יותר בגלל הזיעה שהפכתי מודעת אליה יותר בכל רגע שחלף. היד שלו עברה על התחתונים שלי. השפלתי מבט כדי להיזכר באילו תחתונים מדובר, אבל לא ראיתי כלום, הוא הפשיל את המכנסיים מעט ולא הוריד אותם לחלוטין. אני חושבת שמדובר בורודים עם הנקודות. ואולי דווקא הלבנים עם הלבבות.

"תקשיב, אני ממש מעדיפה ללכת להתרחץ".

"אה, אנחנו משחקים בהעדפות? כי אני מעדיף שתעדיפי את ההעדפות שלי, ואני מעדיף כרגע להסתכל על התחתונים שלך".

התחשק לי למות. באופן מיידי, אם אפשר. הוא התקרב אליי. היה נדמה לי שאני מרגישה את הנשימות שלו ליד התחתונים שלי. "זה בטח", הוא אמר תוך כדי שהוא אוחז בהם, "לא יפריע לך אם אני אקלף אותם ממך, נכון?"

בטח שזה הפריע לי. מאוד מאוד הפריע לי. שתקתי. 

הרגשתי נשימות איטיות ליד הטוסיק שלי. תהיתי עד כמה הוא צמוד אליי, אבל לא העזתי לבדוק. 

"את יודעת, בדרך כלל יש לך ריח שונה לגמרי, כזה של מקלחת, סבון בריח פרחי אביב או שמפו בניחוח גבעות מוריקות, אבל הפעם לא".

שאלוהים יעזור לי.

"עכשיו יש לך ריח אחר, חמצמץ, מיוזע כזה".

אלוהים, אלוהים, אלוהים.

"זה נחמד, את יודעת, אינטימי כזה, להכיר אותך גם ככה".

הוא, עטוף כולו בניחוח רסיסי אוקיינוס, מסביר לי למה זה נחמד שאני מסריחה, מיוזעת, מלוכלכת ובלתי נסבלת. הייתי סופרת את השניות עד שתגמר המבוכה הזו, אבל לא היה לי מושג מתי ואיך זה יקרה.

"את יודעת מה אני חושב שצריך לקרות עכשיו?"

אלך להתרחץ, ואם יהיה לי קצת מזל, אצליח לברוח דרך החור של הביוב החוצה? זה הרי לא יכול להיות גרוע יותר. "מה?", לחשתי בתקווה.

"עשרים שכיבות סמיכה. פה, מולי. ותורידי את החזיה, היא סתם מפריעה לי".

"בואי".

היא על שש, על רצפת האמבטיה. האצבעות שלה מלטפות את המרצפות. פעם היא אמרה לי שזה לא יפה לפנות אליה במילה "בואי", כי כך קוראים לכלבה ושיש לה שם שהיא דווקא אוהבת. מאז אני מקפיד.

"נו, בואי". לפעמים אני מגוון.

"רגע, העדשה נפלה לי", היא נשמעת רצינית. זה מצחיק אותי.

"אמרתי לך לבוא, אז בואי".

"אבל העדשה שלי", הקול שלה מתחיל לעלות. מתחשק לי להלחין אותה. תכף היא תתחיל ליילל, זה החלק שאני אוהב.

"קדימה, בואי".

"נו, רגע, למה אתה..."

אני מניח את הרגל שלי על שלה. כמובן שלי יש נעליים והיא יחפה, בגלל שהיא לא מסוגלת לדחוף כבר את העדשה הזו לעין וללכת להתלבש כמו שצריך ואני צריך שוב לחכות לה, ולחכות אני לא אוהב. אני מסוגל, זה לא שאני לא מסוגל, אבל ברגעים מסוימים, כאלה שצריך לחכות בהם, כאלה שמצדיקים את ההמתנה, לא מקרה בו העדשה שלה נפלה, אולי מתחת לאסלה, אולי לתוך הכיור, ואני עומד ומחכה. היא משמיעה יבבה קטנה.

"כמה זמן זה לוקח לך, תחפשי אותה כבר".

"הרגל שלך...", היא ממשיכה עם היבבה. היא כמובן טועה, זו לא הרגל שלי אלא הנעל שלי, ואני דורך עליה בקצרה ואפילו לא משקיע בזה מאמץ. "אני לא מבין אותך, את תמיד אומרת שאת לא יכולה לאחר לארוחת הערב עם ההורים שלי, ואת תמיד מתעקשת", וברגע הזה אני מרגיש איך הכעס עולה בה וזה רק מצחיק אותי אבל אני שומר על פרצוף רציני, "להגיע באיחור. וזה לא בסדר, כי מחכים לנו".

היא ממלמלת משהו. נראה לי שהיא קראה לי מניאק.

"אמרת משהו?", אני פונה אליה בנימוס.

"לא, מה פתאום". אני רואה את תנוכי האוזניים שלה מסמיקים, ואז את הצוואר והסנטר והלחיים, לאט לאט, בורדרדות מרהיבה. 

"היה נדמה לי שקראת לי", ופה אני נותן את ההפסקה הזו, שממש מתבקש לתת אותה, "מניאק".

היא כבר אדומה לגמרי. אני כל כך מתאפק שלא להתמוגג בקול רם, עד שנראה לי שהיא מבחינה, אבל היא לא. האצבעות שלה מגרדות ביאוש את החריצים בין המרצפות. אני שוקל להעיר משהו לגבי רמת הניקיון הירודה פה, אבל אני לא רוצה להגזים. "לא אמרתי כלום, די, למה אתה כזה", הקול שלה עולה עוד קצת. זה השלב בו אני צריך להיזהר, אני הרי לא רוצה שהיא תבכה, זה הכל ברוח טובה, אני מקווה שגם היא שמה לב לזה, למרות שיתכן שלא.

אני מזיז לה קצת את החצאית, בוחן את התחתונים שלה.

"מה אתה עושה?", היא עוברת מתסכול לכעס, לא שלא צפיתי שזה יקרה, אני הרי מכיר אותה מספיק.

"אם את כבר על שש, אז בואי נהנה לפחות", אני מחייך לעצמי.

"אתה לא מבין שאנחנו מאחרים?", היא מסתובבת לעברי, עדיין עם הידיים על הרצפה. 

"תסלחי לי, אבל בגללי אנחנו מאחרים? בהחלט לא. אני לבוש כבר שבע דקות, מחכה לך. את, לעומת זאת, רחוקה מלהיות לבושה, ויש לך לפחות עוד חמש דקות עמידה מול הארון והתלבטות בנושא אולי מגפיים ואם כן אז אילו, ואולי אלה עם העקבים הגבוהים למרות שהם לא נוחים ואולי בכלל משהו נמוך כי זה לא שאת צריכה לעשות רושם. ואני לא אומר לך מילה על השטויות האלה, אבל את מעזה לרמוז שאנחנו מאחרים בגללי?"

היא כובשת את המבט ברצפה. "אני מצטערת", היא אומרת בשקט, בקול הכי מתוק שיש, "לא הייתי צריכה להרים עליך את הקול. אני יודעת שאנחנו מאחרים בגללי".

המתיקות שלה עושה לי נעים. "אני סולח לך, אבל בואי, תמצאי אותה מהר, לא נעים לי לאחר".

היא ממשיכה לגשש עם האצבעות על הרצפה. אני מלטף לה את התחתונים ביד אחת, וביד השניה מניח בזהירות את העדשה האבודה על שפת הכיור.

ולא, הוא לא אדום ומעוטר בדובונים.

כשעצמתי את העיניים לרגע, לא ידעתי מה יהיה שם כשאפקח אותן. לכאורה שום דבר, כי מה כבר יכול לקרות כשאני על הבטן, במיטה, מכוסה בסדין לבן עם רקמה קטנה של שושנים, ושום דבר לא מצמיד אותי למקומי חוץ מהעיניים שלו, שגם אותן לא ראיתי, כי הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני כל עניין הבטן והסדין והשושנים היתה המון זמן קודם לכן, כשהוא אמר לי להיכנס למיטה ולא לזוז. עשרים הדקות הראשונות היו בסדר גמור. אפילו נהניתי מהקול שלו שהמשיך לרחף בחדר מסביבי, כשהוא דיבר בטלפון עם השליח ההוא, כאילו שזה לא היה קשור אליי. אולי זה באמת לא היה קשור אליי.

"אני חוזר עוד מעט. תישארי פה".

"אבל"

"אני יודע שאת יכולה".

"אבל"

"ידיים מתחת לסדין. אני מצפה למצוא אותך באותה תנוחה כשאני חוזר, ואני לא מרשה לך לרמות".

"אבל"

והדלת נטרקה אחריו. אחרי עשרים דקות פתאום שמתי לב שיש לי פיפי.

אחרי שלושים דקות התחלתי לחשוב על לרמות. חשבתי שזה בטח בסדר אם אקום ואלך ממש מהר לשירותים. בלי להתעכב. אפילו בלי לרחוץ ידיים. ממש מהר, רק לעשות פיפי ולחזור. העברתי בראש את המסלול הקצר ביותר. זה לא שהדירה שלי גדולה במיוחד, וקיים סיכוי סביר שהמסלול הקצר ביותר והארוך ביותר לא באמת שונים באופן מהותי זה מזה, אבל זה לא הפריע לי לצייר בראש את הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, שהחשובה בהן היא השירותים. במשך רבע שעה חשבתי על האופן בו אקום במהירות מהמיטה, אשחיל את עצמי החוצה ממנה כדי לא לקמט את הסדין, ואז הוא לא ידע, למה שהוא בעצם ידע. מדובר בפיקוח נפש ממש, אנשים הרי מצאו את עצמם מתים כשהתפוצצה להם שלפוחית השתן, וזה נפוץ בעיקר אצל נשים, בעיקר אצל כאלה שממש צריכות לעשות פיפי ואסור להן לקום מהמיטה. ואחרי שאקום, אנסה לא למעוד על השטיחון הזה שקניתי לפני שבועיים ומאז נפלתי בגללו לפחות פעמיים כשמיהרתי לקום מהמיטה כששוב שכחתי לכוון את השעון המעורר וכמעט הגעתי באיחור לעבודה. שקלתי להזיז אותו לצד השני של המיטה, אבל אין שם מקום בשבילו.

אולי כדאי, כשחושבים על זה, לרדת מהמיטה בזהירות דווקא לכיוון ההוא של המיטה, כדי לא להחליק עליו בטעות. זה אמנם יאריך לי את הדרך לשירותים בערך בחמש שניות, אבל אם אפול זה בטח יקח יותר זמן. חישבתי מסלול מחדש. ירידה מהמיטה מהצד השני, הליכה מסביב למיטה, יציאה מהחדר, שלושה צעדים במסדרון, פתיחת הדלת בשירותים בהנחה שמישהו סגר אותה אחריו, פיפי ארוך, ואותה הדרך חזרה אבל הפוך. הנחתי שכל זה יקח לי שעה ועשרים, בהתחשב בכך שהייתי נורא נורא צריכה לעשות פיפי, וככל שחשבתי על זה יותר, הייתי צריכה יותר.

אחרי שעה הטלפון צלצל. שקלתי האם לענות לו. הוא נמצא על השידה שנמצאת בניצב למיטה, והרהרתי בכך שאם אתאמץ ממש, יתכן שאצליח להגיע אליה גם בלי להוריד את הרגליים מהמיטה, מה שיהפוך את העניין, באופן טכני, ללגיטימי לגמרי. הטלפון המשיך להתעקש. המשכתי לחשוב על הדבר הנכון לעשות, במיוחד כשלא ידעתי האם זה הוא שמתקשר ובודק אותי, וכל מה שעניין אותו זה להבין האם אני עושה מה שאומרים לי, או מה שמתחשק לי, גם אם זה ללכת לעשות פיפי כשאסור לי לרמות. התהפכתי במיטה. הטלפון המשיך בענייניו. הנחתי את הכרית על הראש כדי לא לשמוע את הצלצול. נגמר לי האוויר, אולי זה היה בגלל הלחץ באזור האגן, ואולי כי הזית התחיל לפרוח ואני קצת אלרגית והרבה מתעלמת, אז הורדתי את הכרית חזרה למיטה. האצבעות שלי חפרו בתוך הסדין, כמעט פורמות את השושנים.

אחרי שעה ורבע התחלתי לחשוב על כל הבעיות הרפואיות שיכולות להיגרם בעקבות תסמונת ההלם השתיוני, שהעובדה שהמצאתי אותה באותו רגע הקלה עליי בנושא התסמינים, שחשתי בכולם בו זמנית, כולל כאבי ראש, סחרחורת, נימול ברגליים, כאבי פרקים, לחץ בחזה ותשוקה עזה לעשות פיפי.

אחרי שעה ועשרים החלטתי שאני עומדת למות. זה כנראה עוד תסמין של התסמונת הזו, עניינים נפשיים שכוללים נטיות אובדניות, פחדים מרעשי פכפוך וסלידה מאנשים שאוסרים עליי לצאת מהמיטה. הטלפון שוב צלצל.

"הלו"

"למה ענית?"

"אני חייבת פיפי"

"למה ענית?"

"אתה לא מבין? אמרתי לך. אני חייבת. אני יכולה ללכת?"

"תגדירי חייבת"

שילך להזדיין הוא וההגדרות שלו. "חייבת. אם אני לא הולכת, אני משתינה במיטה".

"את לא מאיימת עליי, זו המיטה שלך"

חתיכת מניאק. "אני לא מאיימת עליך, אני פשוט ח..."

"את בטוחה שאת לא יכולה להתאפק יותר?"

כי לא הוא יפרסם ביד 2 מודעה "למסירה מזרן במצב מסריח" ולא הוא יגיד לאח שלו שהחתול השתין על המיטה ובבקשה שיעזור להוציא החוצה את המזרן שאף אחד לא רוצה לקנות גם במחיר מציאה, ושספק האם גם הזקנה המוזרה שמסתובבת ומחפשת בזבל תסכים להעיף בו מבט. "אני יכולה", השבתי לו, תוך כדי שאני מקללת את עצמי.

"את בטוחה?"

"לא".

"יופי. אז תתאפקי עוד קצת. אולי אני אגיע עוד מעט".

"אולי?"

אולי מישהו יסכים לקנות אותו בכל זאת. נראה לי שמאה שקל זה מחיר הוגן.

אתמול גמרתי שלוש פעמים. פעם הייתי אומרת "שעשעתי את עצמי" - זה נבע מכך שהשימוש במילה "לשעשע" על הטיותיה השונות נראה לי פעם מדויק להפליא. עכשיו, משום מה, זה נראה לי כמו דבר הרבה יותר רציני. אולי התבגרתי, אבל בכלל לא בטוח. בכל מקרה, היינו ביחד, אני והמחשב, וחיפשנו יחד אחר פורנו טקסטואלי מעולה. היו לי בראש כל מיני מילות מפתח, ואחרי התייעצות עם ידידי גוגל, בחרתי באחד האתרים (בלי שמות. בעיקר כי אני לא זוכרת ואני לא מאלה שישכחו לנקות את ההיסטורי שלהם) והתחלתי לקרוא.

וזו הבעיה עם פורנו, וזה תקף לגבי פורנו שבטקסט כמו זה שבתנועה - כשהחרמנות עולה, הבררנות יורדת. זה מאוד מצער, אני יודעת. אני מוצאת את עצמי קוראת ומנסה להתעלם, וזה הופך לבלתי אפשרי בנקודה מסוימת, מהאופן בו הדברים נכתבים ולא באופן שאני רוצה שיכתבו. אני חוזרת לדף הראשי, מנסה לחפש סיפורים שזכו בציונים גבוהים, מנסה להניח פילטר על גבי פילטר ולעצום עיניים לאורך משפטים שלמים שלעזאזל לא נקראים כפי שהם צריכים להיקרא. וזה מתסכל, כי אני לא יודעת איך זה עובד אצלכם, אבל אני לא מצליחה לאונן ביד אחת ולהתעצבן ביד השנייה.

כמובן שאפשר לפתור את זה בקלות - לכתוב בעצמי, בדיוק את מה שאני רוצה לקרוא. הבעיה היא שברגע שאני כותבת את הפנטזיה שעוברת לי בראש, אני כבר לא יכולה להשתמש בה יותר. היא נראית לי פתאום הרבה פחות בתולית ומרגשת. כל עוד היא מסתובבת לי בראש, אני יכולה להריץ אותה שוב ושוב באינסוף זוויות, להשתמש במילים שונות, בתיאורים אחרים, להתבונן בצדדים השונים שקיימים בה. כשהיא כתובה היא חד פעמית, וזה, כידוע, מזיק ליערות הגשם.

אני זוכרת* זמנים בהם העדפתי אתרי סרטים, ולא מדובר על IMDb. גם שם השחקנים היו או גרועים מדי, או עם ביצים מגולחות מדי, או עם הלבנת-פי-הטבעת (בחיי!), או עם בניית ציפורניים מטורפת, או שלמדו בבית הספר למשחק גרוע מול מצלמה עם התמחות במבטים חלולים. ולמה אין תסריט במקומות האלה? או הקדמה ראויה? או שחקנים שנראים כמו אנשים אמיתיים ולא כמו, ובכן, כוכבי פורנו? 

אולי זו הסיבה שבסופו של דבר אני עוצמת עיניים וחושבת על מה שבאמת עושה לי את זה. ואז אני חושבת על זה שוב.

*לא מסובך לזכור דברים שקרו לאחרונה.