"זה לא נוח לי".
אני מסתכל עליה. כן, נראה שלא נוח לה. לא שהבטחתי לה שיהיה נוח. היא לא העלתה את העניין וממילא לא הייתי מבטיח לה נוחות, כך שתמוה למדי למה היא טורחת לציין באוזניי שלא נוח לה.
"אני יכולה להסתובב?"
זו שאלה מטופשת כמובן. היא יכולה, ודאי שהיא יכולה. טכנית לפחות. היא לא קשורה, לא אזוקה ולא עטופה בניילון נצמד כמו סנדוויץ' של תחנות דלק, כך שהיא יכולה להסתובב. מצד שני, אמרתי לה שאסור לה להסתובב, כך שהתשובה היא לא. "לא", אני מסכם את המחשבה בקול.
כבר שלושה ימים שאני מחכה לשמש הזו, בחורף המזדיין הזה שמביא איתו רק עננים ואפילו לא טיפת גשם. והיא, אני יודע שהיא אוהבת את כל הסגריריות הזו, עם המגפיים שלה שהזמינה מדוד שלה שבדיוק חזר מאיטליה, עם הצעיפים האלה שהיא קושרת מעל המעיל ואז מכניסה קצת לתוכו, ואז מוציאה עוד קצת החוצה כדי שזה יראה חסר מאמץ או משהו לא ברור אחר, ועם השיער שהיא לא אוספת כי זה מחמם לה את העורף, למרות שאני אוהב את הקוקו הגבוה שלה, בעיקר כי אני יכול לאחוז בו כמו ידית הילוכים ידנית לגמירה שלי, כזו שמתחילה בראשון ונגמרת בניוטרל ובזרע בתוך הפה שלה ולפעמים קצת על הסנטר. אבל עכשיו יש שמש, ולמרות שזה לא נוח לה, עדיין יש שמש.
היא מנסה להסתכל עליי. זה לא פשוט, בהתחשב בכך שהיא שוכבת על הגב ואני נמצא ממש מאחוריה. "את חייבת להיות סבלנית, זה לא יצליח אחרת. יש דברים שדורשים סבלנות. תחשבי על זה כסוג של מרק עוף", אני מחייך לעצמי. דימוי יפה.
"מה בדיוק נראה לך פה כמו מרק עוף?", היא מתרגזת, אבל בשקט, כאילו שהיא מתלבטת מה כדאי לה לעשות.
"הסבלנות. שני הדברים דורשים סבלנות. את מבינה שיש דברים שאי אפשר לזרז אותם נכון? ואל תכניסי לעניין בכלל סיר לחץ, כי אני לא מאמין בקיצור הליכים, הם תמיד גורמים לעניינים להיות חסרי טעם, ולא רק בנוגע למרק".
לא שהגג שלה הוא לוקיישן אידיאלי. יש בניינים גבוהים יותר שמסתירים את השמש בשעות מסוימות, והצמחים שהיא שכחה להשקות כי אין טעם להשקות בחורף כבר נבלו, והפופים שהיו זרוקים על המחצלת התמלאו בעובש, אבל אני לא בררן. יש דברים שאני צריך להשיג, גם אם אני צריך להתאמץ כדי להשיגם.
"אני לא בטוחה שזה עובד ממילא", היא מנסה אותי. אני לא מתפתה. "נראה לי שהשמש לא חזקה מספיק. אפשר לנסות שוב בקיץ", היא ממשיכה.
אני שותק. אני לא לתכוון להמתין עד לקיץ, כשאני רוצה את זה עכשיו. היא שולחת יד אחורה, מנסה ללטף אותי, לגעת בי, לא יודע מה. מכיוון שאין לה מושג בדיוק היכן אני יושב, היד שלה מלטפת את האוויר. זה משעשע אותי. "נעים לך ככה?", אני מתגרה בה. עכשיו תורה לשתוק.
אחרי עשרים דקות אני מרים את הראש מהספר ומתבונן בה. אני תוהה האם היא נרדמה. ידה הימנית מכסה את העיניים שלה, יד שמאל מוטלת בעדינות לאורך הגוף, והפנים שלה בהירות, בהירות מדי, ושלוות כל כך, באופן שמעורר בי חשק לנשק את הצוואר שלה ברכות או לנשוך אותה בדיוק באותו מקום.
"נראה לך שזה מספיק?", אני מתרומם לעברה, נזהר לא לחסום את השמש.
"אני לא יודעת. אני גם לא בטוחה שאפשר לראות את זה מיד, זה לא שאם תשב לידי תוכל לראות איך נולדים נמשים".
אבל זה בדיוק מה שאני רוצה. אני מושיט לה בקבוק מים קרים וחוזר להתיישב מאחוריה, אוסף אליי את הספר שלי. "יש לנו עוד שעתיים של שמש. אני מקווה שאת לא ממהרת".
