בהתחלה לא שמעתי את הצלצול, המוזיקה היתה חזקה כל כך והמדריכה בסרטון לא הפסיקה לצעוק שאיי קן דו איט ושזה קשה אבל יש תוצאות, והטלפון ששכחתי על רטט נע כמה תנועות קטנות ובלתי מורגשות על השולחן עד שנדם. אחרי רבע לקחתי לעצמי הפסקת מים, ובדקתי את הטלפון. שיט, שיחה אחת שלא נענתה. דווקא ממנו. לפני רבע שעה. התקשרתי מיד.
"היי. מצטערת שלא עניתי, לא שמתי לב"
"למה את מתנשפת ככה?"
"התאמנתי".
הוא שתק מהצד השני. "זו הסיבה שלא ענית לי?"
"לא, ממש לא, כלומר כן. פשוט לא שמתי לב שהטלפון צלצל, שכחתי אותו על שק..."
"מה את לובשת?"
"אני באמצע האימון".
"זה נחמד, אבל לא ענית לי".
הסתכלתי על עצמי. טייטס כחולים שכבר הייתי צריכה להשליך מזמן, אבל אני שומרת כי הם ממש נוחים וממילא אף אחד לא רואה אותי לובשת אותם. גופיה ורודה עם הדפס מתקלף. גרביים לבנים קצרים. נעלי ספורט סגולות. "סתם, בגדים".
הוא המשיך לשתוק.
"למה אתה שואל?"
"סתם, שואל".
הזיעה טפטפה לי במורד המצח. הלכתי עם הטלפון למטבח, לקחת כוס מים. כמעט נפלתי על המגפיים שחלצתי יום קודם לכן מאוחר, ולא היה לי כוח לשים במקום. הרמתי אותם והנחתי אותם ליד הארון. תוך כדי המשכתי לדבר איתו, מחשבת מתי אוכל להמשיך עם האימון שנקטע במפתיע, ומפנה כלים מלוכלים אל הכיור. מעניין איך הגיעה קערת קורנפלקס למקלחת, ואיך זה שבתוכה מונח דווקא מזלג. פתחתי את התריס והחלון במטבח והנחתי לרוח להכנס פנימה, בתקווה שהיא תקרר אותי מעט.
"אז, אתה מבין, אמרתי לו שהוא לא יכול לדבר אליי ככה גם אם הוא השכן שלי, ושזו לא אני שהניחה שקית זבל מטפטפת במעלית, לא שהוא מבין על מה אני מדברת, הוא הרי מרוכז רק בעצמו. יש אנשים כאלה, שלא משנה כמה שתנסה להסביר להם, הם יהיו משוכנעים שדווקא הם צודקים, ולא משנה שאין לזה קשר למציאות. אני נשבעת לך שבפעם הבאה...שניה, מישהו דופק בדלת".
הצצתי בחור ההצצה. שיט, איך הוא הגיע לפה עכשיו? ולמה הוא לא אמר לי כלום? שיט. כל כך שיט. אני מקווה שלא אמרתי את ה"שיט" הזה בקול, זה יכול להיות בלתי נעים. התלבטתי מה לעשות. הוא, מצדו, שתק בסטריאו - מהצד השני של הדלת ומהצד השני של השפופרת.
פתחתי את הנעילה של הדלת.
הוא נכנס פנימה והתבונן בי. רציתי למות. הייתי רטובה מזיעה, בבגדים מצחינים, שיער שניסה להיות אסוף ומבט מבולבל.
"שניה, תן לי ללכת רגע להתארגן, לא ידעתי שאתה בא, למה לא אמרת לי שאתה בא?", ניסיתי לקחת צעד אחורה ולהמלט אל חדר השינה.
הוא הושיט יד ואחז בי. התפללתי שהידיים שלי לא מיוזעות באופן שיגעיל אותו. לעזאזל, הגעלתי את עצמי. למה הוא לא אמר לי שהוא בא?
"את לא הולכת לשום מקום".
"אבל הייתי באמצע, אני צריכה להתרחץ, אני צריכה להחליף בג..."
"את לא הולכת לשום מקום, כבר אמרתי".
תפסתי את עצמי כמעט רוקעת ברגל על הרצפה מרוב תסכול. מזל שהוא לא שם לב, הייתי עלולה לקבל את המבט הזה, ששמור לבנות ארבע.
"תני לי להסתכל עליך". לא, בבקשה שלא יסתכל עליי. אם אפשר, שיבקש ממני לזוז קצת, ואז עוד קצת, וישלח אותי להתרחץ. אולי אפילו יעמוד ויתבונן בי מתרחצת, זה יכול להיות נחמד, אבל בבקשה שלא יסתכל עליי עכשיו. ניצלתי את עניין הזיעה והרמתי את הגופיה כך שהיא כיסתה את העיניים שלי וחשפה מעט מהבטן. ניגבתי את המצח באיטיות מופרזת. קיוויתי שכשאחזיר את הגופיה למקום, העיניים שלו תהיינה תקועות במקום אחר, נניח בטלפון שלו, הרי תמיד יש לו שיחות טלפון חשובות שהוא צריך לטפל בהן. וגם מיילים. והודעות. ובכלל, דברים לא מיוזעים. הצצתי בו. העיניים שלו בחנו אותי בעניין.
"מעולם לא ראיתי אותך מתאמנת, וגם לא אחרי אימון". אולי יש סיבה! אולי אני נראית נורא עכשיו, ואולי אני לא רוצה שיסתכלו עליי כשאני נראית כל כך לא מושכת! ניסיתי למלמל משהו נונשלנטי, אבל כנראה שלא הצלחתי.
"מה אמרת?"
"שום דבר. אני יכולה ללכת להתרחץ?"
"כשאני אגיד. תסתובבי רגע".
הסתובבתי באיטיות. רגע, אלה לא הטייטס שיש להם קרע קטן באזור הטוסיק, נכון? כי יש לי שניים שנראים כמעט זהים, למעט הקרע. אני כמעט בטוחה שאלה לא עם הקרע, כלומר מאוד מקווה.
"חמוד, הקרע הזה".
שיט.
"מעניין אילו תחתונים את לובשת, הקרע הזה לא מספיק גדול".
לא. רק לא התחתונים. אני לובשת אותם מאז אתמול, והם מריחים כמו מישהי שלבשה תחתונים כל הלילה ואז הלכה איתם בבוקר לעבודה, ואז חזרה והזיעה בהם ממש טוב, כי אין טעם להחליף אותם לפני האימון, נכון? שיט.
הוא הפשיל לי את המכנסיים בקושי. הטייטס האלה צמודים מדי מרוב סיבובים במייבש וצמודים אפילו יותר בגלל הזיעה שהפכתי מודעת אליה יותר בכל רגע שחלף. היד שלו עברה על התחתונים שלי. השפלתי מבט כדי להיזכר באילו תחתונים מדובר, אבל לא ראיתי כלום, הוא הפשיל את המכנסיים מעט ולא הוריד אותם לחלוטין. אני חושבת שמדובר בורודים עם הנקודות. ואולי דווקא הלבנים עם הלבבות.
"תקשיב, אני ממש מעדיפה ללכת להתרחץ".
"אה, אנחנו משחקים בהעדפות? כי אני מעדיף שתעדיפי את ההעדפות שלי, ואני מעדיף כרגע להסתכל על התחתונים שלך".
התחשק לי למות. באופן מיידי, אם אפשר. הוא התקרב אליי. היה נדמה לי שאני מרגישה את הנשימות שלו ליד התחתונים שלי. "זה בטח", הוא אמר תוך כדי שהוא אוחז בהם, "לא יפריע לך אם אני אקלף אותם ממך, נכון?"
בטח שזה הפריע לי. מאוד מאוד הפריע לי. שתקתי.
הרגשתי נשימות איטיות ליד הטוסיק שלי. תהיתי עד כמה הוא צמוד אליי, אבל לא העזתי לבדוק.
"את יודעת, בדרך כלל יש לך ריח שונה לגמרי, כזה של מקלחת, סבון בריח פרחי אביב או שמפו בניחוח גבעות מוריקות, אבל הפעם לא".
שאלוהים יעזור לי.
"עכשיו יש לך ריח אחר, חמצמץ, מיוזע כזה".
אלוהים, אלוהים, אלוהים.
"זה נחמד, את יודעת, אינטימי כזה, להכיר אותך גם ככה".
הוא, עטוף כולו בניחוח רסיסי אוקיינוס, מסביר לי למה זה נחמד שאני מסריחה, מיוזעת, מלוכלכת ובלתי נסבלת. הייתי סופרת את השניות עד שתגמר המבוכה הזו, אבל לא היה לי מושג מתי ואיך זה יקרה.
"את יודעת מה אני חושב שצריך לקרות עכשיו?"
אלך להתרחץ, ואם יהיה לי קצת מזל, אצליח לברוח דרך החור של הביוב החוצה? זה הרי לא יכול להיות גרוע יותר. "מה?", לחשתי בתקווה.
"עשרים שכיבות סמיכה. פה, מולי. ותורידי את החזיה, היא סתם מפריעה לי".
