"בואי".
היא על שש, על רצפת האמבטיה. האצבעות שלה מלטפות את המרצפות. פעם היא אמרה לי שזה לא יפה לפנות אליה במילה "בואי", כי כך קוראים לכלבה ושיש לה שם שהיא דווקא אוהבת. מאז אני מקפיד.
"נו, בואי". לפעמים אני מגוון.
"רגע, העדשה נפלה לי", היא נשמעת רצינית. זה מצחיק אותי.
"אמרתי לך לבוא, אז בואי".
"אבל העדשה שלי", הקול שלה מתחיל לעלות. מתחשק לי להלחין אותה. תכף היא תתחיל ליילל, זה החלק שאני אוהב.
"קדימה, בואי".
"נו, רגע, למה אתה..."
אני מניח את הרגל שלי על שלה. כמובן שלי יש נעליים והיא יחפה, בגלל שהיא לא מסוגלת לדחוף כבר את העדשה הזו לעין וללכת להתלבש כמו שצריך ואני צריך שוב לחכות לה, ולחכות אני לא אוהב. אני מסוגל, זה לא שאני לא מסוגל, אבל ברגעים מסוימים, כאלה שצריך לחכות בהם, כאלה שמצדיקים את ההמתנה, לא מקרה בו העדשה שלה נפלה, אולי מתחת לאסלה, אולי לתוך הכיור, ואני עומד ומחכה. היא משמיעה יבבה קטנה.
"כמה זמן זה לוקח לך, תחפשי אותה כבר".
"הרגל שלך...", היא ממשיכה עם היבבה. היא כמובן טועה, זו לא הרגל שלי אלא הנעל שלי, ואני דורך עליה בקצרה ואפילו לא משקיע בזה מאמץ. "אני לא מבין אותך, את תמיד אומרת שאת לא יכולה לאחר לארוחת הערב עם ההורים שלי, ואת תמיד מתעקשת", וברגע הזה אני מרגיש איך הכעס עולה בה וזה רק מצחיק אותי אבל אני שומר על פרצוף רציני, "להגיע באיחור. וזה לא בסדר, כי מחכים לנו".
היא ממלמלת משהו. נראה לי שהיא קראה לי מניאק.
"אמרת משהו?", אני פונה אליה בנימוס.
"לא, מה פתאום". אני רואה את תנוכי האוזניים שלה מסמיקים, ואז את הצוואר והסנטר והלחיים, לאט לאט, בורדרדות מרהיבה.
"היה נדמה לי שקראת לי", ופה אני נותן את ההפסקה הזו, שממש מתבקש לתת אותה, "מניאק".
היא כבר אדומה לגמרי. אני כל כך מתאפק שלא להתמוגג בקול רם, עד שנראה לי שהיא מבחינה, אבל היא לא. האצבעות שלה מגרדות ביאוש את החריצים בין המרצפות. אני שוקל להעיר משהו לגבי רמת הניקיון הירודה פה, אבל אני לא רוצה להגזים. "לא אמרתי כלום, די, למה אתה כזה", הקול שלה עולה עוד קצת. זה השלב בו אני צריך להיזהר, אני הרי לא רוצה שהיא תבכה, זה הכל ברוח טובה, אני מקווה שגם היא שמה לב לזה, למרות שיתכן שלא.
אני מזיז לה קצת את החצאית, בוחן את התחתונים שלה.
"מה אתה עושה?", היא עוברת מתסכול לכעס, לא שלא צפיתי שזה יקרה, אני הרי מכיר אותה מספיק.
"אם את כבר על שש, אז בואי נהנה לפחות", אני מחייך לעצמי.
"אתה לא מבין שאנחנו מאחרים?", היא מסתובבת לעברי, עדיין עם הידיים על הרצפה.
"תסלחי לי, אבל בגללי אנחנו מאחרים? בהחלט לא. אני לבוש כבר שבע דקות, מחכה לך. את, לעומת זאת, רחוקה מלהיות לבושה, ויש לך לפחות עוד חמש דקות עמידה מול הארון והתלבטות בנושא אולי מגפיים ואם כן אז אילו, ואולי אלה עם העקבים הגבוהים למרות שהם לא נוחים ואולי בכלל משהו נמוך כי זה לא שאת צריכה לעשות רושם. ואני לא אומר לך מילה על השטויות האלה, אבל את מעזה לרמוז שאנחנו מאחרים בגללי?"
היא כובשת את המבט ברצפה. "אני מצטערת", היא אומרת בשקט, בקול הכי מתוק שיש, "לא הייתי צריכה להרים עליך את הקול. אני יודעת שאנחנו מאחרים בגללי".
המתיקות שלה עושה לי נעים. "אני סולח לך, אבל בואי, תמצאי אותה מהר, לא נעים לי לאחר".
היא ממשיכה לגשש עם האצבעות על הרצפה. אני מלטף לה את התחתונים ביד אחת, וביד השניה מניח בזהירות את העדשה האבודה על שפת הכיור.
