כשעצמתי את העיניים לרגע, לא ידעתי מה יהיה שם כשאפקח אותן. לכאורה שום דבר, כי מה כבר יכול לקרות כשאני על הבטן, במיטה, מכוסה בסדין לבן עם רקמה קטנה של שושנים, ושום דבר לא מצמיד אותי למקומי חוץ מהעיניים שלו, שגם אותן לא ראיתי, כי הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני כל עניין הבטן והסדין והשושנים היתה המון זמן קודם לכן, כשהוא אמר לי להיכנס למיטה ולא לזוז. עשרים הדקות הראשונות היו בסדר גמור. אפילו נהניתי מהקול שלו שהמשיך לרחף בחדר מסביבי, כשהוא דיבר בטלפון עם השליח ההוא, כאילו שזה לא היה קשור אליי. אולי זה באמת לא היה קשור אליי.
"אני חוזר עוד מעט. תישארי פה".
"אבל"
"אני יודע שאת יכולה".
"אבל"
"ידיים מתחת לסדין. אני מצפה למצוא אותך באותה תנוחה כשאני חוזר, ואני לא מרשה לך לרמות".
"אבל"
והדלת נטרקה אחריו. אחרי עשרים דקות פתאום שמתי לב שיש לי פיפי.
אחרי שלושים דקות התחלתי לחשוב על לרמות. חשבתי שזה בטח בסדר אם אקום ואלך ממש מהר לשירותים. בלי להתעכב. אפילו בלי לרחוץ ידיים. ממש מהר, רק לעשות פיפי ולחזור. העברתי בראש את המסלול הקצר ביותר. זה לא שהדירה שלי גדולה במיוחד, וקיים סיכוי סביר שהמסלול הקצר ביותר והארוך ביותר לא באמת שונים באופן מהותי זה מזה, אבל זה לא הפריע לי לצייר בראש את הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, שהחשובה בהן היא השירותים. במשך רבע שעה חשבתי על האופן בו אקום במהירות מהמיטה, אשחיל את עצמי החוצה ממנה כדי לא לקמט את הסדין, ואז הוא לא ידע, למה שהוא בעצם ידע. מדובר בפיקוח נפש ממש, אנשים הרי מצאו את עצמם מתים כשהתפוצצה להם שלפוחית השתן, וזה נפוץ בעיקר אצל נשים, בעיקר אצל כאלה שממש צריכות לעשות פיפי ואסור להן לקום מהמיטה. ואחרי שאקום, אנסה לא למעוד על השטיחון הזה שקניתי לפני שבועיים ומאז נפלתי בגללו לפחות פעמיים כשמיהרתי לקום מהמיטה כששוב שכחתי לכוון את השעון המעורר וכמעט הגעתי באיחור לעבודה. שקלתי להזיז אותו לצד השני של המיטה, אבל אין שם מקום בשבילו.
אולי כדאי, כשחושבים על זה, לרדת מהמיטה בזהירות דווקא לכיוון ההוא של המיטה, כדי לא להחליק עליו בטעות. זה אמנם יאריך לי את הדרך לשירותים בערך בחמש שניות, אבל אם אפול זה בטח יקח יותר זמן. חישבתי מסלול מחדש. ירידה מהמיטה מהצד השני, הליכה מסביב למיטה, יציאה מהחדר, שלושה צעדים במסדרון, פתיחת הדלת בשירותים בהנחה שמישהו סגר אותה אחריו, פיפי ארוך, ואותה הדרך חזרה אבל הפוך. הנחתי שכל זה יקח לי שעה ועשרים, בהתחשב בכך שהייתי נורא נורא צריכה לעשות פיפי, וככל שחשבתי על זה יותר, הייתי צריכה יותר.
אחרי שעה הטלפון צלצל. שקלתי האם לענות לו. הוא נמצא על השידה שנמצאת בניצב למיטה, והרהרתי בכך שאם אתאמץ ממש, יתכן שאצליח להגיע אליה גם בלי להוריד את הרגליים מהמיטה, מה שיהפוך את העניין, באופן טכני, ללגיטימי לגמרי. הטלפון המשיך להתעקש. המשכתי לחשוב על הדבר הנכון לעשות, במיוחד כשלא ידעתי האם זה הוא שמתקשר ובודק אותי, וכל מה שעניין אותו זה להבין האם אני עושה מה שאומרים לי, או מה שמתחשק לי, גם אם זה ללכת לעשות פיפי כשאסור לי לרמות. התהפכתי במיטה. הטלפון המשיך בענייניו. הנחתי את הכרית על הראש כדי לא לשמוע את הצלצול. נגמר לי האוויר, אולי זה היה בגלל הלחץ באזור האגן, ואולי כי הזית התחיל לפרוח ואני קצת אלרגית והרבה מתעלמת, אז הורדתי את הכרית חזרה למיטה. האצבעות שלי חפרו בתוך הסדין, כמעט פורמות את השושנים.
אחרי שעה ורבע התחלתי לחשוב על כל הבעיות הרפואיות שיכולות להיגרם בעקבות תסמונת ההלם השתיוני, שהעובדה שהמצאתי אותה באותו רגע הקלה עליי בנושא התסמינים, שחשתי בכולם בו זמנית, כולל כאבי ראש, סחרחורת, נימול ברגליים, כאבי פרקים, לחץ בחזה ותשוקה עזה לעשות פיפי.
אחרי שעה ועשרים החלטתי שאני עומדת למות. זה כנראה עוד תסמין של התסמונת הזו, עניינים נפשיים שכוללים נטיות אובדניות, פחדים מרעשי פכפוך וסלידה מאנשים שאוסרים עליי לצאת מהמיטה. הטלפון שוב צלצל.
"הלו"
"למה ענית?"
"אני חייבת פיפי"
"למה ענית?"
"אתה לא מבין? אמרתי לך. אני חייבת. אני יכולה ללכת?"
"תגדירי חייבת"
שילך להזדיין הוא וההגדרות שלו. "חייבת. אם אני לא הולכת, אני משתינה במיטה".
"את לא מאיימת עליי, זו המיטה שלך"
חתיכת מניאק. "אני לא מאיימת עליך, אני פשוט ח..."
"את בטוחה שאת לא יכולה להתאפק יותר?"
כי לא הוא יפרסם ביד 2 מודעה "למסירה מזרן במצב מסריח" ולא הוא יגיד לאח שלו שהחתול השתין על המיטה ובבקשה שיעזור להוציא החוצה את המזרן שאף אחד לא רוצה לקנות גם במחיר מציאה, ושספק האם גם הזקנה המוזרה שמסתובבת ומחפשת בזבל תסכים להעיף בו מבט. "אני יכולה", השבתי לו, תוך כדי שאני מקללת את עצמי.
"את בטוחה?"
"לא".
"יופי. אז תתאפקי עוד קצת. אולי אני אגיע עוד מעט".
"אולי?"
אולי מישהו יסכים לקנות אותו בכל זאת. נראה לי שמאה שקל זה מחיר הוגן.
