אני יודעת לחכות מצוין.
במהלך תקופות שונות בחיים נאלצתי לחכות לכל מיני דברים, ולמדתי להתמודד יפה עם הדרישה להמתין. אני לא מתכוונת להמתנה בתור בדואר, שם רואים היטב מי בא ומי הולך ומתי התור האומלל עומד להסתיים, אלא לדברים ארוכים יותר, ובעיקר כאלה שלא יודעים באיזו מהירות (או איטיות) הם יתקדמו. מקרים כאלה בהם אף אחד לא אומר לך שמיקומך בתור הוא 4, ואפשר לחשב, פחות או יותר, מתי זה יגמר. מקרים בהם צריך פשוט לחכות.
במקרים כאלה הנטיה הראשונית היא לנסות להבין בכל זאת את האופן בו צריך לפעול, במקום להבין שלפעמים אין צורך לפעול. לפעמים צריך לחכות, בלי לחשב ובלי לחשוב. לפעמים אולי אפשר גם ליהנות.
המתנה למשהו יכולה להיות גם מענגת. נכון, הוא לא נמצא עכשיו, אבל אפשר כמעט להריח אותו, לדמיין אותו באופן מוחשי כמעט, להרגיש את המחשבות מתפשטות ואת העונג מתחדד. כמו כמעט לגעת, אבל לא. לרצות נורא, אבל לא לעשות, ולדעת שהצד השני רוצה בדיוק אותו דבר. כמו להריח את פולי הקפה נטחנים ולהרגיש את המגע על בלוטות הטעם עוד לפני שלגמת. כמו לשבת קרוב-קרוב ולהרגיש את חום הגוף עוד לפני שנגעת. ולחכות. אני יודעת לחכות מצוין.
ומצד שני, אני גם יודעת להתגעגע.
