מטען עודף

קראתי http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=233527&blog_id=21114 אצל פרלין הנערצת
(אני תוהה האם העובדה שאני מקשרת לפוסטים של אחרים מצביעה על כך שאני באמת כאן)על הקונפליקט שלה, וזה תיכף עורר בי את הרצון לכתוב
על הקונפליקט שלי, קונפליקט שכרגע נמצא תחת הקפאה עמוקה, מתחת לשניצלים ולעלי גפן הממולאים, אבל העסיק אותי לא מעט
בעבר.

להיות נשלטת, ואת זה אני כותבת מתוך תקווה שאני לא נשמעת כמו איזה מדריך לנשלטות שכתב איזה דום צעצוע, זה משהו שמעבר
להחלטה או בחירה; זה משהו שגם אם אני לא מממשת אותו, הוא נמצא בתוכי, בהמתנה סבלנית או נדנוד רגליים מתוח, אבל נמצא.

יחד עם הרצון להישלט מגיעה, יד ביד, התשוקה לאחד שישלוט בי, שיכניע אותי, שיגרום לי להיות מאושרת מכך שאני שלו.
הקונפליקט מתחיל כאן - מכיוון שמדובר בקשר זוגי בהסכמה, הרי שזה שמעליי צריך להתחשב בקווים האדומים שלי, ומכיוון שאין לי נטיה
לבחור סאדיסטים גמורים כשותפים למערכת יחסים, אני מוצאת את עצמי בקשר בו השולט האכזרי-במידה שלי דואג שהכל יהיה בסדר,
שלא יכאב לי יותר ממה שאני יכולה לספוג, שלא לומר דברים שיפגעו בי מעבר למה שאני מסוגלת, שלא לעשות דברים שיגרמו לי למצוקה.
הכי דילמה? לא רע לי עם זה.

לא רע לי להיות עם מישהו שמתחשב בי, שתומך ומבין. להיפך. מאוד טוב לי, אבל עד לאן? מתי הרצונות שלי הופכים להיות הסמן הימני של
מערכת היחסים? מתי אני הופכת לשולטת מלמטה בלי שהתכוונתי? ואם הוא לוקח עמדה שקשה לי איתה, מנגנוני התשמרי-על-עצמך מתעוררים אצלי בפראות, וזועקים שזהירות, בשביל מה זה טוב, עזבי, יקח לך יותר מדי זמן לבנות הכל מחדש וזה לא שווה את זה.
לא רע לי עם הרצון שלו והידיעה שהוא יכול להעניש אותי, לכעוס עליי, אבל אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. לא רע לי עם
הרצון שלו לאהוב אותי באהבה שקטה ללא מאבקים, אבל הרצון להיות מוכנעת מתעורר בי דווקא אז.

אם אני נשלטת, אז למה אני פה? ואם אני לא פה, למה אני מוצאת את עצמי כאן? ואם אני לא נשלטת - למה אני נמשכת
לצד הזה שוב ושוב? ואם אני יכולה לנסות להגביל את הצד הזה רק לסשנים, למה דווקא כל מה שמסביב מושך אותי כל כך?
ואם אני נמשכת, למה אני לא יכולה להתמסר?
אין לזה סוף, אה?