מטען עודף

הוא שאח"כ הכל רגוע ומפויס.
אבל היו דמעות, שנבעו גם מהדברים שנאמרו, וגם מהנטיה שלי לבכות בגלל העצב, ולא פחות - בגלל פחד.
אני פוחדת משינויים. כשנדמה לי שמשהו עומד להשתנות, אני משתנקת, במיוחד כשהמילה גירושין צפה ועולה מתוך בליל המילים שנזרקות מפה לשם.
אם הייתי יודע שאת כזו אז, הוא אמר, לא הייתי מתחתן איתך.
אני לא בטוחה שלא הייתי מתחתנת איתך אז, אמרתי.
אם היית יודעת שזה מה שעושה לך את זה, זה מה שמניע אותך, זה מה שמחרמן אותך, על זה את חושבת ואת זה את צריכה - האם היית מוותרת על זה? האם היית ביודעין בוחרת להתעלם מהצורך הזה?
שאלה טובה.

נניח שהייתי יודעת, כבר בגיל 19, שאני מה שאני. האם בהכרח הייתי בוחרת שולט להיות בן זוגי?
לא בטוח. בהתחלה זה היה ודאי סופר-מחרמן, שהרי מה שמגרה אותי, מגרה גם אותו ולהיפך.
אבל מה קורה הלאה, מעבר למיטה, מעבר לסשנים? האם חיי היומיום לא היו גובים מחיר ממערכת היחסים המאוד מיוחדת הזו?
האם העובדה שאני אומרת לו - תזרוק את הזבל נשמה, לא תגרום לי להסתכל עליו כעל מישהו שווה אליי? האם התחושה שאנחנו שווים בחיי היומיום לא היתה גורמת לי להרגיש קצת פחות שפחה?

האם אפשר לחיות בקשר של 24/7 בלי להרגיש שזה יותר מדי? האם הייתי יכולה להתרגש ממנו גם אחרי שהייתי מתעצבנת ממנו בגלל כל מיני אמירות שהיום נראות לי מאוד מחרמנות, ובמציאות היומיומית היו נכנסות למגירת ה"איזה באסה איתו"?

אני יודעת ומכירה כמה זוגות פה, של שולטים ונשלטות. מעניין איך הדברים מתנהלים בקשר שלהם, גם אחרי הנישואין, בעיקר אחרי הילדים. מעניין האם אפשר לשמור על רמת עניין, על ההתרגשות, על המתח מיני ובדס"מי שקיימים בקשר שאינו סובל מאותה רמת שחיקה. מעניין אותי האם גם אחרי שאת שולחת אותו לסופר, את עדיין יכולה לקבל ממנו הוראות מאוד ברורות מה הוא רוצה שתעשי כשהוא ייעדר. האם גם אחרי שאת רואה אותו במצבים הכי אינטימיים ולא פשוטים, את יכולה להתייחס אליו כאל ישות מופלאה וכל יכולה. האם גם אחרי קשר שסובל שחיקה ועייפות יומיומיים, לחץ בעבודה, עניינים כספיים מדכדכים ומריבות של הילדים, את עדיין יכולה לקבל ממנו סמס "חכי לי במיטה, אני מגיע עוד 2 דקות" ולחכות, בציפיה דרוכה.

ואולי זה אפשרי רק בקשר שהוא בועה, שאינו סובל מהשיניים העצבניות של היומיום. אין לדעת.