מטען עודף

אבל אני פה. הייתי רוצה לומר שאני לא יודעת למה אני פה, שלא ברור למה אני כותבת, שאין לי מושג מדוע נכנסתי לפה - אבל אני יודעת היטב.
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא מסוגלת לחשוב על כך שמישהו שמכיר אותי במציאות, קורא אותי כאן; זה אמור להיות מקום אישי, מקום לכתוב בו הכל בלי עריכה, מקום בו אני יכולה להושיב את עצמי על ספת הבלוג ולחפור קצת בעצמי, בדיוק בעדינות לה אני זקוקה.
ויש מישהו שקורא פה ומכיר אותי.
כשהבנתי שהוא קורא אותי לא הופתעתי, יש לו נטיה למצוא אותי בכל מקום בו אני משאירה אחרי אותיות, אבל התעצבנתי; ידעתי שמאותו רגע זה יפסיק להיות המקום הבטוח שלי, ויהפוך למקום בו אני צריכה להיזהר במילותיי. ממקום אישי (יחסית, ברור שיחסית) זה הפך פתאום למקום ציבורי.
לא היתה לי זכות לכעוס שהוא קורא, כי הרי הוא לא פרץ לביתי וחיטט במגירות הנפש שלי, אלא קרא כפי שכל אחד רשאי לקרוא - ובכל זאת התעצבנתי, הרי אם לא היה מודיע לי שהוא קורא אותי, הייתי יכולה להמשיך ליהנות מאשליית הניכור שאני כה אוהבת.
אבל היא איננה.
שקלתי לפתוח בלוג חדש, אבל זה אידיוטי.
מה שנשאר לי זה לוותר על הכתיבה פה, או לכתוב תוך צנזורה עצמית.
לא אכחיש שזה מבאס אותי לאללה.