לפני 12 שנים. 17 בינואר 2012 בשעה 10:30
ביקרתי היום בבית הספר של בתי.
ילדים רצו בתוך שלוליות, ממהרים לכיתות, ואז ראיתי אותה - מלכת הכיתה.
זה היה ברור. חבורת בנות קפצה סביבה, מנסות ללכוד את תשומת ליבה.
היא עמדה שם, גבוהה וגאה, מודעת לחלוטין לכוח שלה, ליופי שלה, למעמד.
ברגעים כאלה אני כל כך שמחה שאני לא שם.
מעולם לא הייתי מלכת הכיתה, לא סגניתה ואפילו לא השתייכתי לחבורת המחזרות שלה. סתם הייתי.
לפעמים היו לי שתי חברות, לפעמים אחת, לפעמים בכלל לא.
מעולם לא הייתי "היפה", למרות שבמבט לאחור, דווקא הייתי יפה למדי. לא הרגשתי יפה, אולי זה העניין.
לא ניסיתי, לא השתדלתי, לא נאבקתי על מקומי. תמיד חיבבתי את הפאסיביות.
אם היו שואלים אותי לאיזה רגע בילדות הייתי רוצה לחזור, אני לא בטוחה שהייתי מוצאת תשובה.
לפחות זה מאחורי.
אני מאוד נוסטלגית בדרך כלל. לא הפעם.
