מטען עודף

כלומר בבלוג השכוח הזה, שלא לומר זנוח, שלא לומר, באמת עדיף.
בכלל נכנסתי לפה רק כדי לכתוב את מה שאני כבר לא יכולה להקליד בראש, כי כבר אין לי מקום, והפרעות הקשב האלה מקשות עליי לזכור מה רציתי לא לשכוח. חשבתי לעצמי שזה בטח רעיון לא הכי טוב, שוודאי יש עניינים חשובים יותר שאני יכולה לעסוק בהם, ועדיין, נכנסתי.

כבר כמה ימים, ואם אדייק מדובר במספר זוגי, שהרעיון לחזור ולכתוב פה מעסיק אותי. לכאורה מדובר בבולשיט; אם יש לי מה לכתוב, אני כותבת, ואם לא - אז לא. כלומר, אצל אנשים נורמליים זה אולי עובד, אבל אני, כידוע, איני כזו. לכתוב פה זה סוג של הצהרה, אמירה, הכרזה. לכתוב פה זה לא כמו לקרוא מה שאחרים כתבו, זה לקחת חלק, להיות מעורבת, ואולי אפילו להודות בפני עצמי שכן, אני עדיין בעניין, אמנם בהיסוס, אולי מתוך חשש, אבל עדיין.

היום, כשנסעתי נסיעה ליעד מוכר, כמעט החמצתי את הפניה כי חשבתי על איש אחד, שרק בדיעבד ואחרי המון שנים הבנתי שהיה סימן לכך שיש בי את המשיכה לאזור המסוכן הזה, ותהיתי מה הייתי אומרת לו - לו הייתי פוגשת אותו היום - האם הייתי כועסת עליו, האם הייתי מחבקת אותו, האם הוא היה מזהה אותי בכלל אחרי כל הזמן שחלף. לא שזה אפשרי בכלל, ועדיין.

אני יודעת שאני צריכה להפסיק להשתמש במילה הזו ובמה שהיא מייצגת, ועדיין, אני אוהבת אותה כל כך.