לפני 12 שנים. 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:57
כעס זה דבר מפחיד. במקרים רבים אני בוחרת, כשאני נתקלת חזיתית בכעס שמופנה כלפי, פשוט לשתוק. הייתי נעלמת אם הייתי יכולה, אבל אני לא, אז אני פשוט מתכווצת ומחכה שזה יעבור. כמובן שלא תמיד צריך לשתוק; לפעמים עדיף לומר משהו, להסביר, אולי להתגונן - אבל לא אני. אני פשוט שותקת.
גם כשאני יודעת שהכעס הוא מוגזם, סוג של הקצנה לצורך השגת מטרה מסוימת, אני נוהגת באותה דקת דומיה. גם אם ברור לי שזה לא באמת, שהכל בסדר, שאף אחד לא כועס עליי כפי שנדמה לי, אני מרגישה את הרעד הזה, החשש, הפחד שהכל מתמוטט סביבי. ברגעים כאלה אני שוכחת להיות רציונלית, אני רק מרגישה. וזה מפחיד נורא, ומרגש.