אני יושבת על הרצפה. הוא יושב על המיטה. אני למרגלותיו.
הוא כבר לבש את התחתונים, המכנסיים והחולצה, וגם גרב את הגרביים, ורק הנעליים חסרות.
עוד לפני שהוא מתרומם מהמיטה אני מזנקת על אחת הנעליים, וממהרת להשחיל את כף רגלו לתוכה.
בעדינות, בזהירות, אני מכניסה את כף הרגל למקומה, כאילו שמדובר במלאכת מחשבת שיש לעשות בחרדת קודש, במיומנות, ברוגע.
אני מחזקת את השרוכים, נזהרת שלא יישלפו ממקומם, יוצרת לולאות שוות בגודלן וקושרת בקשר פרפר.
אני שולחת אליו מבט, מחפשת אישור, הסכמה או שביעות רצון. הוא מתבונן בי בריכוז.
אני תוהה האם עשיתי משהו שהוא כלל לא רצה, משהו שלא עושה לו כלום, או גרוע מכך - משהו שגורם לו לגחך על התאווה שלי לשרוכי נעליו.
הוא שותק לרגע, שכנראה היה לא יותר משניה, אבל נמשך כמעט נצח.
אני נהנה כשאת עושה את זה, הוא אומר לבסוף.
זה כל מה שקיוויתי לשמוע.
ואז הנעל השנייה.
