אני לא יודעת איך זה קורה, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים שעות ארוכות. שיחות כאלה שמתחילות בנסיעה לעבודה ונגמרות שעה וחצי מאוחר יותר. לפעמים שעתיים. לפעמים יותר.
השיחות האלה מתחילות בנקודה מסוימת, ברורה והגיונית, ומתפצלות כל הזמן, כמו הפרעת קשב וריכוז מתמשכת עם "תזכירי לי לספר לך על זה" ו"אל תשכח להזכיר לי את זה". ומדי פעם נזרק לשיחה המשפט "אני הולך לכתוב על זה פוסט". לפעמים הוא באמת כותב, לפעמים הוא כותב אותו בראש, לפעמים אני יכולה לנחש מה יהיה כתוב שם ולפעמים אף אחד מכל אלה.
ולפעמים הוא אומר לי לעשות משהו. לא תמיד המשהו הזה מוצא חן בעיניי. זה בכלל לא חייב להיות משהו בדס"מי, ממש לא. הסיבות לכך שזה לא מוצא חן בעיניי יכולות להיות שונות ומגוונות - אבל זה בדרך כלל כרוך במבוכה. אני לא נהנית מהמבוכה. הוא, מצדו, מאוד נהנה להביך אותי. וזה קשה, ולפעמים אני אומרת לו שזה קשה, אבל הוא משיב בכך שזה בכלל לא משנה האם זה קשה, מכיוון שהוא אמר לי לעשות את זה (והוא אפילו לא צריך להמשיך את המשפט ולהוסיף ש"ולכן את צריכה לעשות").
זה יכול להיות העניין הכי ונילי, הכי שגרתי, הכי לא מרגש לכאורה, ובכל זאת זה גורם לי להתרגשות כזו שלא רק שקשה לי להסתיר אותה, אני בכלל לא מעוניינת להסתיר.
