היא תוקעת את המבט שלה בחגורה שלו. חגורת עור, עבה, בעלת אבזם שהיא יודעת לתאר היטב כי, כאמור, היא תוקעת את המבט שלה בחגורה.
היא בכלל פתוחה, החגורה, משתלשלת מצד אחד של מכנסיו, וחור אחד בה רחב מהשאר, והילה דקה מעטרת את שוליו, במקום בו האבזם נושק, ואולי בעצם נושך, את העור. והיא רק תוקעת בה את מבטה.
בהתחלה היא התבוננה דרכה, פשוט כי זה הדבר שהיה הכי קרוב אליה ובמקרה העיניים שלה נותרו פקוחות, אבל ברגע מסוים, שאי אפשר להבחין בו אלא רק בדיעבד, היא הבחינה בה, בחגורה, ובאבזם, ובפחד שהתעורר בה.
היא מכירה את הפחד הזה. היא מכירה אותו טוב כל כך, עד שקל לה להשגיח בו גם מרחוק, גם כשהוא לא ממש ברור, כמו מישהו שרק מתקרב ולא ממש מזהים אותו אבל משהו בהליכה, בתנועה, באופן בו דמותו אוספת את המרחק נראה מוכר וידוע, והעיניים מחכות לאישור מהתחושה, שידעה כבר קודם, ראשונה. והפחד הזה שם. הוא בקור המתכתי של האבזם, עם הצמרמורות שחולפות בתוכה. הוא בשקט המאיים של רצועת העור הארוכה. הוא בכל דבר ובשום מקום, נוכח בעצם היעדרו.
