את יודעת למה אני לא מפסיק.
אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון, אני משתדלת להתמם.
אני בטוח שאת מבינה.
אני שותקת בכוונה רבה.
הוא ממשיך להתהלך מסביב לשולחן. אני עוצמת עיניים חזק. אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מסתכל עליי. הוא לבוש. נעליים, מכנסיים, חולצה, כל הדברים שהסרתי מעליי ביוזמתי, אם אפשר לקרוא לזה יוזמתי, ועכשיו אני שוכבת פה, לא לבושה בכלל, וקר לי. לעזאזל, קר לי נורא, והוא מזיז את הרוח מסביבי בהליכה הזו, הבלתי פוסקת, המטרידה, המעצבנת.
את יודעת שאני לא אפסיק עד שלא תפקחי את העיניים, נכון?
אין לי חשק לענות לו.
אין שום בעיה, אני כמעט שומעת חיוך בקול שלו. הוא ממש נהנה מזה, המניאק. בסדר גמור, שנינו יכולים לשחק במשחק הזה. רק שאני לא לבושה, ושוכבת על השולחן, ועליו מונחות בחוסר נוחות ובחוסר סבלנות גם כפות רגליי הלא נקיות מספיק, הברכיים שלי רחוקות אחת מהשנייה ככל האפשר, והפישוק שלי כמעט בלתי נסבל, אבל רק כמעט. והוא ממשיך להסתובב סביב השולחן, לאט לאט.
נדמה לי שאני מחכה למשהו שיקרה, אבל אני פוחדת אפילו לנחש למה אני מחכה.
מזל שהורדתי שיער מהרגליים, אני חושבת. ואז אני עוברת לחשוב על כך שזה לא ממש הגיוני מה שקורה פה, ושאני לא מבינה למה אני לא מנסה לקום מהשולחן. מצד שני, אני לא מנסה לקום מהשולחן.
היה נדמה לי, הוא אומר בשקט, שזה נעים לך. למעשה אמרת לי במפורש שנעים לך.
בכלל לא נעים לי עכשיו, אני פולטת בשקט.
אמרת, הוא אומר בפשטות, ומוסיף - אמרת.
אני לא עונה לו.
זה מביך אותך?
אני לא עונה. אני עסוקה בלדמיין טריינינג. וגרביים עבים. ממשיך להיות לי קר.
כי אם זה מביך אותך, כל מה שאת צריכה לעשות זה לפקוח עיניים.
אני ממשיכה לדמיין נעלי בית.
למרות שמבחינתי את מוזמנת להמשיך לעצום אותן, אני מרגישה את הבל פיו ליד הברכיים שלי.
למה אתה עושה לי את זה?
למה? הוא תוהה בשעשוע, ולא אומר למה.
אני מחכה למשהו, אבל שום דבר לא קורה.
