תראי לי, אני אומר לה.
היא מתכופפת.
החצאית שלה אמנם קצרה, אבל לא קצרה מספיק.
תקשיב, היא אומרת, אבל אני לא מקשיב, והיא יודעת את זה.
ביד אחת אני מרים לה את החצאית שלא קצרה מספיק, וביד השנייה אני מזיז את התחתונים שלה הצידה. זה מוצא חן בעיניי, העניין הזה.
תקשיב, היא מנסה שוב, פשוט לא הסברתי את עצמי טוב. והיא ממשיכה לדבר אבל אין לי מושג מה היא אומרת ואני לא עונה לה, אולי כי אין לי מושג מה היא אמרה.
היא מנסה להזיז את היד שלי, אבל אני רק מחזק את אחיזתי בתחתונים שלה. שיקרעו מבחינתי, מה אכפת לי, אלה לא התחתונים שלי. היא ממשיכה לנסות להשתחרר מהמגע שלי, אבל אני רק דוחף אותה חזק יותר אל הקיר, שתבין שהיא לא צריכה לשחק איתי. היא נאבקת, ממשיכה להגיד לי שאני לא מבין, שהיא לא התכוונה לזה, שזה קצר בתקשורת בינינו וכל מיני דברים שרק עוברים לידי אבל אני לא טורח להתעמק בהם. ממילא כל מה שמעניין אותי זו התנוחה הזו שלה, שהיא לחלוטין לא נוחה לשנינו אבל לה אפילו פחות, והתחתונים שלה שמשכתי הצידה, והחצאית הקצרה אבל לא קצרה מספיק.
ופתאום כשאני דוחף אותה יותר אל הקיר, אני מגלה שמתחשק לי שהיא תתפתל קצת. שתאבק בי. ופתאום אני שם לב שדווקא אכפת לי מהמצוקה שלה, אבל לא כמו שהיא היתה רוצה, אלא לכיוון השני. אני רוצה שהיא תתנגד. שתכעס. שתנסה לסטור לי. כי אם היא תעשה את זה, אז ברור שאני אפסיק להיות מתחשב ואתחיל להכאיב. רק שתנסה, המטומטמת הזו, רק שתנסה להרים עליי יד, אני כבר אסביר לה שזו היתה טעות חמורה.
אני מניח לתחתונים שלה, ומושך למטה את החצאית שעכשיו מגיעה לברכיים, אבל זה רק כי היא כבר לא מכסה יותר מדי. אני מחכה לתגובה שלה, אבל היא, בת זונה, כאילו קוראת את המחשבות שלי ומפסיקה לזוז. היא תוקעת בי מבט, אבל זה לא המבט שאני מחפש. הייתי רוצה מבט מבויש, ואפילו הייתי מוכן להסתפק בנבוך או מבוהל. אבל לא. אני מתבונן בה והמבט שלה ריק, כאילו שהיא כבר לא איתי בחדר. אני מנסה, ממש מנסה, לראות בה משהו אחר, אפילו לכעוס עליה, אבל כמעט מיד אני מאבד עניין.
אני מתיישב על הרצפה, לרגליה. טוב, זה לא יילך הפעם, אני אומר בשקט, ומרגיש איך הראש שלי מתרוקן ממחשבות.