לפני מספר שנים נקלעתי שלא מרצוני לסדנת מנדלות. מנדלה, למי שלא מכיר ומצד שני לא ממש מתחשק לו לחפש בגוגל, היא - בקצרה - סוג של ציור מעגלי שמשתמש בנקודת המרכז כפתיחה ומתוכה הוא מסתעף ויוצא החוצה, ויש בו סימטריות וסדר. ציור המנדלה מתבצע בשקט, מתוך רצון להגיע לנפש, לאפשר סוג של מדיטציה ולהציע הצצה לתת מודע. זה לפחות מה שהמדריכה טענה. אני, כשלעצמי, רק הסתבכתי עם המחוגה, מה שהלחיץ אותי ואיפשר הצצה, אם לא לתת מודע, אז לשעון.
אז ציור לא, אבל כתיבה? בהחלט.
ואני כותבת לו. אני כותבת המון. והוא לא תמיד עונה, לא כי הוא לא רוצה אלא כי אין לו תמיד אפשרות, מה שגורם לי לכתוב אפילו יותר. וככל שאני כותבת יותר, אני מבינה שאני צריכה את זה, אני זקוקה לכתיבה הזו, שהיא אמנם לא פסיכואנליזה אבל בהחלט מעמתת אותי עם דברים שאני לא נוגעת בהם ביומיום. פחדים למשל, חששות, רצונות חבויים ורגשות אחרים שפתאום זוכים להתאוורר במייל שלי. וכשהוא אומר לי - ואת, בבקשה אל תפסיקי לכתוב לי - אני רוצה לכתוב לו בחזרה שאני בכלל לא רוצה להפסיק, אבל זה מאוד נעים שהוא מבקש. לא אומר, דווקא מבקש.
