יש דברים שמחזיקים בבטן - יש כאלה שלא נעים לומר בגלל אחרים, ויש כאלה שלא נעים לומר בגללנו; כל עוד משהו לא עובר את המחסום החוצה, הרבה יותר קל לא לראות אותו, לא להתמודד איתו, לא לשאול שאלות ולחפש תשובות. והדברים האלה, שמחזיקים בבטן, יכולים להיות נפלאים ומרגשים, אבל גם מפחידים ומרתיעים, ובגלל הפוטנציאל הנפיץ שלהם אנחנו לפעמים מעדיפים לשמור אותם בפנים, ולא לשחרר אותם, למרות שאנחנו מוצאים את עצמנו מפנטזים על להשתחרר ממה שרובץ בתוך המחשבות שלנו ולמרות שהוא לעתים באמת לא מורגש, אנחנו לא יכולים שלא להיתקל בו. הוא שם.
והשחרור מתוק. ברור לנו שכשניתן למילים לפרוץ מאיתנו, פתאום נרגיש קלים יותר. אבל זה מפחיד, כי מי יודע מה יהיה הלאה, אחרי ההקלה הראשונית. מי יודע עם אילו דברים נאלץ להתמודד. זה לא עניין של אומץ, אלא של החלטה, כזו שלא קל לקבל.
הייתי רוצה לומר נראה לי שכל מה שצריך זה חיבוק ארוך, אבל כנראה שצריך בעיקר זמן וסבלנות, וגם חיבוק.
