לפני 11 שנים. 21 בינואר 2013 בשעה 9:58
לפעמים בורח לי איזה "אדוני" כשאני איתו. לא בכתיבה, שם שום דבר לא בורח, כל דבר מונח על הדף מתוך מחשבה. אבל כששנינו ביחד, והיד שלו אוחזת בצוואר שלי באופן חד משמעי, לפעמים בורח לי איזה "אדוני".
וזה בורח כי הוא בכלל לא מחפש את זה, הוא לא זקוק לתואר הזה. אני, מצד שני, דווקא מחבבת את המילה הזו.
אני מגלגלת אותה על הלשון, מורחת אותה על החלק הפנימי של הלחיים, משתעשעת במחשבה עליה. לפעמים היא יוצאת מהמחשבה החוצה, ישר אליו.
והוא לוכד אותה באצבעות שלו, מחזיק אותה מול האור ומתבונן. לא אומר מילה, רק מתבונן. בה ובי.
