השיניים האלה עומדות להינעץ בי. הפנים שלי צמודות אליו, ולמען הדיוק אציין שמעבר לרצון שלי להיות שם, משהו מצמיד אותי אליו. זו היד שלו, שמורידה את הראש שלי למטה ושומרת עליו באופן הזה. יתכן שהיא לא מצמידה, אולי זו רק הידיעה שלי שזה המקום שלי, בדיוק שם, ולא רק שאין טעם שאאבק, אלא שזה מטופש, מכיוון שאני רוצה, נורא רוצה, להיות במקום הזה. יש את העניין הזה, של תחושת החופש, שלפעמים קשה להניח לעצמך לאבד גם אם זה מה שאתה רוצה, אבל אחרי כמה דקות שם, במקום הזה, הוא הופך להיות נוח וטבעי כמעט, כאילו שמדי יום אני מוצאת את עצמי עם התחת למעלה והראש למטה. ויש את העניין הזה עם השיניים, שעומדות להינעץ.
הפעם הראשונה תמיד הכי מפחידה, בגלל החשש. היא גם הכי פחות מפחידה כי הראש נוטה לשכוח את הכאב. ואני עם הראש למטה והתחת למטה והמחשבות על השיניים שעומדות להינעץ, והניסיון לנחש מתי זה יקרה, כאילו שזה משנה, כאילו שזה חשוב אם אדע שזה יגיע עוד עשר שניות, חצי דקה, רבע שעה או בכלל לא. למעשה זה לא חשוב בכלל, זה רק הפחד שהולך ונוגס בי עוד לפני שהשיניים נאחזו בי.
וזה תמיד מפתיע כשזה מגיע, כי אי אפשר באמת לדעת, רק התחושה הזו של כף היד שלו שמקרבת אותי אליו, מעבירה את המשקל שלי לרגל שמאל ומשרטטת בעדינות את קו המתאר של מה שעוד מעט יקרה, מסמן אותי במבט. אני עוצרת לרגע, מצמצמת את האוויר שאני שואפת מרוב בהלה, והנה אני כבר מרגישה את הנשימה שלו קרובה אליי. אני כל כך רוצה שזה לא יכאב נורא, שאצליח להתמודד עם זה בלי לצרוח, שאיכשהו אגדל לעצמי עוד ערימה של סיבולת או כוח רצון להתבונן בכאב מקרוב ולא להיכנע לו.
וזה אף פעם לא קורה. הרגע הראשון הוא כמעט מלא שלווה, השיניים כבר ננעצו אבל הירך עדיין לא סיפרה למוח מה קרה לה. ואז זה קורה, תמיד מהר מאוד, מהר מדי, והסבל מתפשט במהירות בגוף, טווה קורים עדינים ומפותלים, מתפשט בתוכי והולם בי. כואב. כואב נורא. אני מנסה לעצור את הנשימה, לעצור את הכאב, להתאפק, לחכות שזה יחלוף, אבל אני לא מצליחה. הגוף שלי מתפתל, אני מנסה לברוח למרות שאין טעם, אני הרי לא באמת רוצה לברוח והוא שם, מחזיק אותי. הידיים שלו אוחזות בי כמו גם השיניים שלו, שגורמות לי להרגיש שבעוד רגע העור שלי יתלש ממני ולכן אני צריכה להיצמד אליו למרות התשוקה שלי להימלט.
אני משתדלת לא לצרוח, אבל לא מצליחה. את יודעת שזה מחרמן אותי, הוא אומר. באותו רגע אני לא יודעת שום דבר, לא האם אני רוצה להשתחרר או דווקא להתקרב, לא האם אני סובלת או נהנית, לא האם אני רוצה עוד. מזל שהוא לא שואל אותי, כי לא הייתי יודעת מה לומר. ההכרה שלי מעורפלת והצעקה שלי חדה וכואבת. ורק כשהוא משחרר ממני את לחיצת הלסת שלו, אני מרשה לעצמי להניח את הראש על הירך שלו ולהרגיש מחדש את הכל.
