(בהמשך לשיחה שהתנהלה במסרים)
עד כמה שאני מאמצת את הזכרון ומנסה למתוח קו שיתאר את המעבר שלי מוניליות גמורה לסאביזם (כמו סאדיזם, אבל הפוך) - אני לא מצליחה לאתר את הרגע בו הבנתי שזו אני.
לכאורה, הייתי כך תמיד. כבר בילדותי נמשכתי לבעלי סמכות, רציתי להיות הכי טובה, כדי שיבחינו בי.
בגיל ההתבגרות החלטתי למרוד בעצמי, וניהלתי מערכות יחסים סימטריות להפליא, שהופרעו על-ידי מערכת יחסים אחת מאוד לא סימטרית, שנתנה לי סטירה וצעקה לי באוזן שאני בעצם סאבית. השתקתי אותה והמשכתי הלאה, לתוך קשרים שלא היתה בהם ולו טיפת בדס"מ.
למעשה, אז לא ידעתי מה זה בדס"מ בכלל. כאב היה משהו רע, ואהבה היתה רק חיבוקים ונשיקות.
הייתי נורא תמימה, אבל ידעתי שאני לא באמת כזו.
אני לא זוכרת את הרגע בו שמעתי לראשונה על המונח הזה, אבל ברגע בו התחלתי לקרוא, הכל התחבר. הרגשות, התשוקות, האכזבות - הכל התנקז לתוך נקודה אחת ברורה, שעכשיו היה לה שם. לא ניסיתי להלחם בעצמי, קיבלתי אותי באהבה, לא בהשלמה.
לפני 18 שנים. 25 במאי 2006 בשעה 9:58
