אני יושבת על הרצפה. המבט שלי תקוע במפשעה שלך, אבל מתיימר להתמקד במקומות אחרים. אף אחד מאיתנו לא קונה את זה. אם היתה לי ראיית רנטגן הייתי יכולה להפשיט אותך בדמיון ולהסתכל על הזין שלך, אבל אין לי וממילא אני יודעת בדיוק איך הוא נראה. פעם השתעשעתי במחשבה על היכולת לזהות אותך מבין אחרים רק על פי מראה הזין שלך, כנראה שאצליח, אבל אנחנו לא מתכננים לבחון את זה, או ככה לפחות נדמה לי.
בכל פעם שאתה זז - תנועות קטנות כאלה שאי אפשר להבחין בהן אלא אם אתה סיסמוגרף או מישהי שיושבת על רצפה ומבטה תקוע במפשעה שלך - אני מזיזה מעט את המבט, כאילו לא לאבד את האחיזה בו. אתה מתכופף אליי ואני נאלצת להרים אליך את העיניים ולהפסיק להתבונן בו. "למה את לא מסתכלת עליי?", אתה שואל.
ואני דווקא מסתכלת עליך מאוד, רק לא קודם, ולא על העיניים שלך. כמובן שאני לא יכולה לענות את זה, כי אז ודאי תסביר לי למה התשובה שלי לא מספיק מדויקת, לא מספיק כנה ולא מספיק עמוקה. האמת היא שבאמת לא הסתכלתי עליך קודם, כי העדפתי להסתכל עליו. המבט החודר שלך, כפי שקראת לו פעם, לפעמים חורך בי חריצים, כאלה שכנראה חצבתי בעצמי.
לפעמים אני מפחדת. לפעמים ממך, לפעמים ממני, לפעמים ממה שאני מרגישה או חושבת או מקווה. זה לא באמת משנה. ברגעים האלה, של הפחד, אני מוכנה לעשות הכל כדי לא להסתכל לך בעיניים ולגלות שמשהו השתנה, שמשהו לא בסדר. יתכן כמובן ששום דבר לא השתנה, אבל, אתה מבין, זה סיכון. השאלה הגדולה היא האם להסתכל ולהסתכן או לא להסתכן ולהסתכן פעם נוספת, הפעם בבורות. ברגעים האלה, של הפחד, אני רוצה שתכאיב לי.
אני מרגישה עד כמה הטוסיק שלי קר. רגל ימין, שעד עכשיו היתה מקופלת מתחתי, מכוסה בנמלים דמיוניות שמטפסות עליה בכיוונים מנוגדים. אני נזכרת בכל הרגעים בהם ישבתי כך, בדיוק כך, מתחתיך, משעינה את הראש שלי על הברך שלך ומתענגת על היד שלך, שבאותם רגעים היתה הדבר שהכי רציתי. אבל עכשיו אני רוצה כאב.
"אני רוצה שתכתבי לי סיפור", אתה אומר באיטיות. זה גורם לי לכווץ מעט את הגבות. "סיפור", אני חוזרת אחריך. "סיפור", אתה חוזר אחריי, "סיפור בשבילי". סיפור. סיפור זה קל. "אבל את הסיפור הזה את תקריאי לי. בקול. ותסתכלי עליי כשאת מקריאה אותו". אני נרעדת באופן שאני מתקשה להחליט האם הוא יותר בלתי ברור או יותר בלתי רצוי בעיניי כשאני חושבת על הסיטואציה. "זה סוג של עונש?", אני ממלמלת לבסוף, אחרי שתיקה של דקות, שודאי ארכה לא יותר ממספר שניות. פחד מתפשט לי בגוף, חונק לי את הגרון. לא את הכאב הזה רציתי.
"לא, זה לא עונש. למה את חושבת שזה עונש?". אני לא עונה. אתה מתעקש, אוחז בסנטר שלי ומרים אותו בעדינות. "תעני לי בבקשה, למה את חושבת שזה עונש?". העיניים שלך אוחזות בי ולא מרפות, ועד כמה שאני משתדלת לחמוק מהן, שנינו יודעים שזה חסר סיכוי. "אני מתביישת", אני אומרת בשקט. אני מתביישת גם במשפט הזה, שנאמר בקול חלש כל כך, שאלמלא החלונות הסגורים, אפילו אני לא הייתי מצליחה לשמוע אותו. אתה מתרומם מעט ואז חוזר ומתיישב, הפעם על הרצפה, לידי. אני שומעת את הנעליים שלך משתפשפות בפרקט, ואת בד הג'ינס שלך מתפתל סביבך כשאתה מיישר את הרגליים ומשכיב אותי עליהן.
עכשיו אני מוטלת בניצב לך. הרגליים והטוסיק שלי עדיין על הרצפה, אבל פלג הגוף העליון שלי נמצא בחלקו הקטן באוויר ובחלקו הגדול על רגליך. אני מתקשה לומר שאני שוכבת, גם כי זו לא בדיוק שכיבה, וגם כי המילה מוטלת מתארת בדיוק רב יותר את האופן בו אני מרגישה, כאילו מישהו סידר אותי בתנוחה שנוחה לו, לפי רצונותיו, ואני אפילו לא התבקשתי לשתף פעולה. היד שלי נשלחת באופן כמעט אוטומטי לעבר היד שלך, אבל אני עוצרת את עצמי; זה כנראה לא מתאים עכשיו.
"אני אוהב את הביישנות שלך", אתה אומר, "דווקא בגלל שאת לא מצליחה להתמודד איתה. זה מוצא חן בעיניי". היד שלך נשלחת אל הבטן החשופה שלי, מעבירה עליה ליטוף איטי.
