אתמול היו לי כמה שעות קשות, שעות שגרמו לי להתהלך עם אבן בגרון, שתקועה ולא נותנת לי לנשום, לא מניחה לי לשכוח ממנה, לא נותנת לי להפסיק. בשלב מסוים הבנתי שאלה דמעות, וזה הכעיס אותי, כי לא רציתי לבכות. לא היתה לי סיבה לבכות, מלבד הסיטואציה שיצרתי בעצמי, שהיתה רק במחשבות שלי, שיכולתי להפטר ממנה מיד. לכאורה.
הלכתי לראי והסתכלתי על עצמי. סימנתי לעצמי את כל מה שמכוער בי, את כל מה שפגום, והייתי מכוערת בעיני, כמו שלפעמים אני הכי יפה.
אני נלחמת בגעגועים שלי אליו, כאילו שזה משהו שאני יכולה לשלוט עליו. אני משתדלת לרצות פחות, להשתוקק מעט, לא לכפות את עצמי. אני רוצה להיות בשבילו כל מה שהוא רוצה שאהיה, לא יותר, וקשה לי. אני יודעת שזה לא יכול להיות בדיוק כמו שאני רוצה, ואני אפילו לא בטוחה שזה צריך להיות כך, בגלל זה אני מכעיסה את עצמי. אני פשוט לא מבינה.
אדוני אמר לי שהוא לא רוצה שאהיה מתוסכלת. גם אני לא, אדוני, גם אני מנסה להיות לא מתוסכלת, ולא מצליחה, וזה מתסכל אותי לא פחות. אמרתי לו שהייתי רוצה להיות רגועה קצת יותר באהבה שלי אליו. "אבל אז זו לא היית את", הוא אמר. צודק. לפעמים אני לא רוצה להיות אני.
לפני 18 שנים. 15 ביוני 2006 בשעה 6:26
