מטען עודף

הגעגוע הזה, ואני בכוונה מתחילה מהאמצע, כי אני לא בטוחה שיש לי את האומץ להכנס לאט למים הקרים, הגעגוע כבר לא הולם בי כמו פעם, לא שחשבתי אחרת, כי אני מכירה את עצמי, ואת העקומות בהן אני מתהלכת, מטיחה את עצמי בפעמון גאוס, ומתהדהדת. כי הגעגוע הזה, ברגע שהגיע לשיאו, מתייאש וצונח בלי כוחות, כאילו שהוא יודע שאין בו טעם יותר, כמו בטן מכווצת ברעב, שיודעת שאין סיבה לחכות למזון.

אני יכולה להריח את הגעגוע הזה, את מה שנותר ממנו, כשהוא שרוע, תשוש. אני רוצה לחבק אותו אליי, ולהחיות אותו, אבל אני יודעת שזה זמני, שאם אחייה אותו, זה יהיה רק כדי לצפות בו מתמוטט שוב, לצפות בעצמי מזינה את הגעגוע בשאריות תקווה מחוממות, ובשביל מה. אני אוהבת את הגעגוע, כפי שאני נרתעת ממנו כשהוא בוער בי, מנסה להרחיק אותו ממני, להעמיד פנים שהוא לא שם, עד שהוא משתלט עליי וגורם לי לבכות את כל הכאב שהצטבר, לשנוא אותו, לבעוט בו הרחק ממני, ואז להתעורר ולגלות שהוא איננו.

אני אוהבת אותך. אני רוצה את הגעגוע שלי בחזרה. תן לי אותו אדוני, בבקשה.